היום אחרי הרבה מאוד זמן היה לי באמת יום מהנה ומרגש ואחר ומצחיק ורגוע ונוח וטבעי.
ידעתי שאהנה אבל לא תיארתי לעצמי עד כמה מהנה ומלא תובנות אישיות היום הזה הפך להיות.
ילדה מופלאה ומבריקה הזכירה לי היום כמה טוהר ותום ואושר זרח בנו כשהיינו קטנים, כמה זה יפה ונדיר, וכמה מזה איבדנו לאורך הדרך.
היא הזכירה לי איך אנחנו צריכים לשאוף להיות, ולא לשכוח את מה שבאמת חשוב. פשטות ואהבה ללא תנאי.
החיבוקים שלה בכל מיני הזדמנויות והמילים שלה חיממו לי את הלב. איך ילדה קטנה אחת הצליחה לעשות ככ הרבה.. החיוכים והצחוק וההצמדות לאבא שלה, אלה העירו בי תחושות ילדות.. הילדות שלי ברובה הרי נעולה מאחורי שנים של הדחקות. זה נכון. אבל.. היום בכמה רגעים קבלתי ממש הבזקי זכרונות.
בעבר כל החוויות מהסוג הזה (עם ילדים) היו מעלות לי מיד תהיות אם זו דרכו של היקום להזכיר לי שהרחם שלי פנוי.
במציאות הנוכחית זה בכלל לא עבר בראש וכששמתי לב לכך זה רק העלה לי חיוך ושקט. השלמה רגועה..
אני מבינה שנכון לרגע זה החיים שלי הם ככל הנראה בדיוק כפי שהם צריכים להיות. ואני מקבלת את זה.
זו לא עלייה או ירידה. זו פשוט הדרך המתפתלת. כמו עלילה בספר, ובדיוק עכשיו העלילה הסבוכה מתחילה להתבהר והסקרנות עולה.
החיים בכל מקרה כבר הוכיחו שלפעמים אנשים שבים ומופיעים בדרכנו למרות שאיחלנו דרך צלחה. לפעמים זה מציף הזדמנויות. לפעמים לא. האקס שלי הוא אחד מאלה, שוב שלח איחולים לחג. לדראון עולם הוא יזכר בי בליל הסדר, וכך כבר שנה שנייה שמקבלת הודעות ממנו בחג. הוא לא מבין שאין לו סיכוי אחרי האופן שבו נהג כלפיי, הרי כלום לא ישנה את מה שהיה. העבר עבר ומת. מקובע. מומייה בשלה.
אבל.. בהווה שלי אני עוד יכולה קצת לשלוט. מה שאומר שאני יכולה לבחור להיות מאושרת.
אני יכולה לבחור להמנע ממצבים שמעוררים בי מאה התקפי חרדה ביום. אני יכולה לבחור בי.
אני יכולה להיות סלחנית כלפי הסביבה ועצמי. להודות על כל מה שהיה, על כל מה שיש ועל כל מה שאנחנו עוד בדרכנו לחוות.
להודות בכל רגע נתון, על יציבות, על חוסן, על גבורה, על מאבק, על התעקשות, על הלב שמתרגש ויכול ברגע להתרחב כשפוגש לב דומה..
להודות על הזכות להכיר אנשים טובים, לגעת בחייהם, להודות על כל שיעור ולקח בחיים, על המושלמים והפחות נעימים.
נושמת..