היקום לא נבקע לשניים, האדמה לא פתחה פיה, לא חוויתי ולו התקף חרדה אחד, וזכיתי לחווייה נעימה, רגועה, אמיתית, אוהבת, שלמה.
המרחק הפיזי יתחבר מעתה גם לאמצעי התקשורת. ואז רק הזמן יגיד אם התכנית שלי תעבוד. קלישאות הן כאלה מכורח קיומם במציאות. אם כבר להקשיב לתחושת הבטן הברורה שלי, אז גם לפעול בהתאם. אני מאמינה שזה הדבר הנכון לעשות. יודעת שיהיו אולי רגעי חולשה, ועדיין.. מאמינה בצדקת הדרך.
לכל המפגש שלנו היום היה ערך מוסף עבורי. בשבילי לעמוד בסיטואציה שבה אני עוצרת מערכת יחסים עם אדם אהוב הייתה עד היום מדע בדיוני במקרה הטוב. לא יכולתי. שנים של טיפול פסיכולוגי ועדיין התקשיתי להביט לבן אדם בעיניים ולהגיד לו שאני לא יכולה להיות לידו, או במקרים מסויימים שאני לא רוצה את נוכחותו ההרסנית בחיי, ובכל מקרה עצם הסיכוי שעומדת לפגוע במישהו- זו בדיוק הסיבה שלא יכולתי לעשות את זה מעולם, הפחד הזה... אבל היום היה ניצחון קטן אישי שלי. הייתה התגברות. הייתה גבורה. להגיד את מה שהכי לא נוח לי להגיד בעולם. להסביר, לא להתגונן, להיות נוכחת, רציונלית, לבקש את מה שנכון לי. את מה שאני צריכה עכשיו וזה בנפרד.
היא העניקה לי בהבנה את מבוקשי. בשקט ובחיוך, בקרבה תחילה הססנית ובחיבה מרובה..
לכמה רגעים זה הרגיש אחרת.. כאילו היינו אנחנו האמיתיות, כמו בימים שחלפו.
החמימות הזו רק חיזקה יותר בדעתי שאני עושה את הדבר הנכון. המרחק יעשה לנו טוב. אני מרגישה את זה בכל חלקי גופי.. אם אי פעם היה ביקום סיכוי עבורנו להתקיים יחד עם האהבה הזו שלנו, התשוקה, השריטות, הסטיות.. אז המרחק הוא אחד הדברים שחייבים לקרות. גם אם זה עלול לא להצליח. הסיכון חייב להלקח.
השבועות האחרונים הכינו אותי לצערי לתקופה ממושכת בניתוק ממנה, אך לעיתים כשאני חושבת עליה ועולה בי לפתע כמיהה לשפתיים שלה ולידיים שלה ולכל הגוף שלה, פה נוגעת בי חולשה.. התשוקה שלנו היא אחת מאבני היסוד במי שאנחנו זו לזו. גם כשיש כעס או כאב, תמיד התשוקה הזו פועמת זו אל זו. לא רק לי, גם לה, הזמן בנפרד יעשה רק טוב. אני מבינה את זה עכשיו.
כשקמתי בבוקר ידעתי שזה יום טוב.. השמש לפרקים לא איכזבה ופרפר לבן אחד שהצטרף הזכיר לי שוב..
הדברים הקטנים, יפעתי, הרגעים הקטנים והדברים הקטנים- הקסם בחיים האלה :)
ולך.. תודה שהיית היום בדיוק כפי שהיית..