לא כתבתי כאן חודש. בפעם האחרונה שכתבתי כאן, הגוף רק התחיל להסתגל לכדור החדש.
תחילה, כמו בכל דבר, נראה שיש מידה של שיפור מסקרן, למרות שכבר מהיום הראשון הופיעו תופעות לוואי, הייתה בי אופטימיות.
מהר מאוד הכל השתנה. תחילה פיזית, בהמשך גם קוגנטיבית. הגוף והראש שלי חוו בסוף שאט דאון, מכל הזמנים דווקא בעבודה.
כשהמשבר התפוצץ חוויתי רגרסיה חמורה בלתי ניתנת לצפייה. הסתגרות מוחלטת ונסיגה מכל העולם החיצון.
כל תחומי החיים שלי ספגו מכה קשה. אפילו ברמת ההתנהלות היומית. איך היא נהגה לומר, "קשוח".. כן..
במהלך השבועיים האחרונים התחלתי לכתוב בצד, כיומן. בתחילתו עדיין לא נראתה הדרך כזו שתוביל לאן שהובילה..
זה התחיל בקטנה. כמעט כל יום כתבתי משהו קטן. להתמודד עם מה שהרפואה הקונוונציונלית עשתה בי.
חיי התהפכו לכל הכיוונים ועברתי מה שהרגיש פיזית ולאחר מכן רגשית כשבעת מדורי הגיהנום.
התלבטתי בייני לעצמי מה לעשות עם כל מה שנכתב שם. כתמיד תהיתי איך יגיבו אלה שמוזכרים.
בסופו של יום כתמיד הגעתי למסקנה הנכונה היחידה. לשחרר בחלקים את ההתמודדות שלי, את האמת שלי.
אני יודעת שחלק נכתב בזמנים פחות טובים, לכן המילים עשויות לעיתים להיות קשות לעין לקבל או ללב להכיל,
אך אני לא מכירה דרך אחרת מלבד לפרוש כאן, כתמיד, גם את הטוב וגם את הרע..
עוד שבוע יומולדת ואני מחליפה קידומת. זו ההתייחסות הכי התייחסותית שנתתי לנושא.
התעסקתי עם לתכנן את יום ההולדת שלו, אבל כשלקח אליו את המושכות, מסרתי בשמחה.
לעצמי אני לא מסוגלת לתכנן שום דבר. בייחוד אחרי התקופה האחרונה.
מה יוליד יום איני יודעת, אבל יהיה נחמד להיות כבר מהצד השני של הסופה ולהביט לאחור בשלווה.. יבוא יום.
