בהתחלה חשבתי שהמחשבות היומיומיות עליה נבעו מנוסטלגיה, אח"כ חשבתי שזה בא ממקום של תלות רגשית, אח"כ חשבתי שאם אתקרב אליה זה רק ירע לי, כי הכאב עדיין היה מאוד חזק. עם הימים שחלפו, ואכן לקח זמן, הכאב והעלבון הפנימי שככו, כמו שהזמן עושה לכולנו, ולבסוף נותרה סוג של דממה. הדבר היחידי שאני לא מצליחה להתגבר עליו זה שלב הושטת היד, לשאול, לנסות, להתעניין. כי אכפת. מאוד אכפת. אפילו יותר מדיי. להגנתי אגיד שהחשש לפנות נובע מכך שאיני יודעת מה מצפה לי. מה קורה בצד שלה. מה הלך הרוח, אולי בכלל טוב לה בשקט שלה ואני רק אפריע. לא רוצה לעורר גלים בים שקט. אצל אף אחד.
במשך רוב חיי, עד לפני כמעט חצי שנה, רציתי ילדים משלי. פעם רציתי את זה בכל הווייתי ומאודי בעיקר כי התחברתי לטיפול באחר עם אהבה אינסופית (היום ברור לי שאת זה אפשר להשיג גם עם בנזוג, לא?). מהרגע שהכרתי את חבר שלי הרגשתי בו משהו אחר. אולי מהסיבה הזו כשפינטזתי על עצמי עם ילד, בדמיון שלי זה היה רק ממנו. לדמיין אותו בגרסה מיניאטורית (איכשהו אני תמיד מדמיינת בן ולא בת) חימם לי את הלב.. ילד ככ נבון וסקרן, רק מחכה לטרוף את העולם.. זה מה שראיתי לנגד עיניי.
פנטזיות לחוד ומציאות לחוד. מהרגע שהכרנו הוא לא הסתיר ממני את העמדה שלו בעניין (חוק מס' 1- תמיד כנות ופתיחות). הוא היה הכי אנטי, בכל הנוגע לילדים הספיקו לו החוויות הפחות נעימות של אז והבלגנים של עכשיו. הבנתי אותו, אז את הפנטזיות הנקביות שלי שמרתי לעצמי.
החלק האירוני הוא שכיום כשהוא מראה סימנים של פתיחות למשפחתיות (במידה), אני כבר לא שם. עברתי אצלו ברבות השנים חינוך מחדש (שאני לא יודעת כמה בכלל היה מכוון מצידו). התכנים והמציאות מול עיניי עשו את שלהם. פיתחתי אנטי. זה לא קשה למצוא סיבות למה לא להביא ילדים. אז הלב נאטם והוטמע מסר של זה לא בשבילי, מה אני צריכה את זה, והתחלה של השלמה. עם ההשלמה טיפת קרח קטנה התיישבה לי בתוך הלב. קרוב לוודאי שהיא תיוותר שם לתמיד.
לפני חצי שנה הייתה בי תחייה מחודשת של החלום, איתה. כשדברים התחילו להתרסק הבנתי שזה לא יקרה.
השלמתי עם הרבה דברים, קושי פיזיולוגי, קושי עתידי נפשי/רגשי, מוכנות לוותר על זה אם התנאים הבסיסיים שהצבתי לנושא לא מתקיימים.
לפני כעשור, חלמתי שיש לי ילדה משלי. תינוקת שנחה בזרועותיי והפיצה בתוכי אהבה. חלמתי שלקחו אותה ממני. לא חטיפה ממש כמו בסרטים, אלא עצם האובדן, הפחד מהאובדן.. תהיתי האם זה אומר שבאמת תהיה לי ילדה ואז אאבד אותה או שהיא מייצגת סימבולית את הרעיון של ילדים משלי שנשמט ממני. מחשבות שכאלה..
לפני כחמש שנים, אולי פחות, חלמתי שוב, אותו מיקום כמו בחלום הקודם, והפעם לצידי עמדה ילדה, לא בטוחה בת כמה הייתה בחלום, איפשהו בין 5-10. אבל הפעם נח בזרועותיי תינוק. בן זכר. אף אחד לא לקח אותו ממני. היא לצידי והוא בזרועותיי, ותחושת שלווה. אז כמובן שאני יכולה לפרש את זה לכל מיני כיוונים, אבל דווקא היום כש"השלמתי" עם העדרם של "ילדיי" בחיי, במחשבה על החלום ההוא משהו בי נעצב. נכון, לא סוף העולם, אבל עדיין זוכרת את ההתרגשות של רק לא מזמן כשחלמתי יחד איתה על זה. זוכרת את האושר שפעם בי מעצם המחשבה, את האושר בתחושת הביחד והמשפחתיות כאילו הנה זה באמת יקרה. ומה היום? לפרקים כשנראה שליבו מתרכך עליו, דווקא ליבי נוקשה, הולך וקופא. האנטי המוכר והידוע. דרך ההתמודדות שלי, שחור או לבן.. להרגיש הכל או כלום.
אני מתגעגעת אליו, למי שהיה לפני הבלגנים האלה, לזמן שהיה רק שלנו.. הוא משתנה וממשיך להשתנות, אותי זה בעיקר מפחיד (מה עוד חדש), כי אני לא יודעת לאן זה יוביל, הרי אלה בכלל לא החיים שלי או המלאכים השומרים שלי. אין לי שליטה על לאן הכל יקח עצמו ואיזה השלכות יהיו עליי בסופו של יום. ואולי אני בכלל אתהפך לכל הכיוונים ואהפוך אחרת? איש לא יודע מה יוליד יום.. הלא נודע תמיד מפחיד..
יהיה אשר יהיה, כרגע חשה צורך הפוך בו זמנית. ברגעים, מתגעגעת לזמן שלנו יחד, נקי מסרטים, מלא בעצמנו, בכייף שלנו, בעונג שלנו, במילוי הצרכים התרבותיים, הרגשיים והפיזיולוגים שלנו. מתגעגעת לזה. יש לנו אינטימיות יוצאת דופן, מה שיש לנו לא היה לי בכל חיי. הנפש קשורה.
מצד שני לא יכולה להתעלם מהצורך פנימי לצאת קצת ולהתאוורר בעולמות אחרים, לאגור כוחות ולמלא צרכים חדשים שלא ידעתי שהיו, כי במקום הנוכחי מצטברים בי חסכים קטנים שאם לא יידעו פורקן יסבכו את העתיד לבוא. חברה בעבודה אמרה לי שאולי אני פשוט צריכה להחזיר קצת ריגוש לחיים. פחות דרמה, יותר פאן טהור. הפסיכולוגית נתנה לי היום משימה, לעשות מאמץ, להיות אמיצה ולהתגבר על כל השדים והפחדים שעוצרים אותי מללכת לעשות משהו כייפי איזה ערב בחוץ, לצאת, לחיות באמת.. לבחור לעשות דברים, לבחור מבין כל מה שאני אהבתי אבל לא חווה כבר יותר מדיי זמן בגלל ההסתגרות והפחדים..
אני תוהה מאיזה כיוון להכניס לחיי את ההתלהבות המחודשת, את ההתרגשות, את העניין..
ככל שמתעמקת במחשבה, משהו בי נובט, תחילתה של תובנה.. אבן דמיונית קטנה מתגלגלת במורד גבי וצונחת לרצפה.. תחושת הקלה.
מסתמן שביל באופק, ושביל זה כבר מסמן את הדרך ליעד אליו אני רוצה להגיע.. חיוך שליו.