אני חושבת שבסופו של יום כולנו רוצים להיות נאהבים, כולנו רוצים לחוש נחשקים. חשבתי על זה בדרך הביתה..
כשאמרתי לו שאין לי צורך בחויות עם אחרים כי לא חסר לי כלום הוא אמר שזה לא צריך להיות ככה (או משהו בסגנון).. האמת שזה נכון, הרי לעולם אדם אחד לא יוכל להיות למלא לחלוטין עולמו או צרכיו של אדם אחר. והאמת? יש בזה אמת. כשהיה לי את הרומן עם האחרונה גם לא חשתי חוסר, אך כן חוויתי בנוסף תחושה של שקט פנימי. הזמן שלי התחלק בין שניהם, חוויתי עולמות שונים, וצרכים שאפילו לא ידעתי שקיימים בי התמלאו.
התחלפה העונה ועימה ימים חדשים הגיעו. אני כן מבינה שאני חייבת להכניס לחיי דמות נוספת, להעניק לה/ו ולקבל חזרה, לקבל שוב את השקט ההוא בחזרה. אולי אני מנצלת את תשומת הלב שיש לו להעניק לי בתקופה הזו כדי לנוח על השמרים. האם זה תירוץ לא לפתח כלום נוסף? ואולי מחכה להרגיש משהו ולא רק פיזית? לא מסוגלת כרגע להתמסר לגוף אחר, גם כשלפעמים שוקלת את זה (זה לא שחסרות הצעות).. רוצה מאוד לחוות, להשתולל, לצאת ולראות עולם דרך עיניים רעבות וסקרניות וגוף מלא ריגוש וציפייה.. לא זוכרת מתי פעם אחרונה נכנסתי לדמות המפתה. להיות יפה זה נחמד. להיות ולהרגיש סקסית זה יותר שווה. תאמינו לי. אני אשכרה צריכה סיבה להכנס לשמלת מיני ונעלי עקב (אירועים משפחתיים מזמן ירדו מהפרק מאז שהחרמתי את כל החתונות/ברית/בר מצווה. יש לי בני משפחה שראו אותי בפעם האחרונה כשסחבתי עליי עוד 40 ומשהו קג.). מה מונע ממני למצוא סיבה למסיבה? התשובה ידועה.
כמו שכתבתי בבוקר, כך המשיכו השעות. היה לי יום מסוייט. כל מה שיכל להשתבש- השתבש. דברים נעלמו, מסמכים שהייתי צריכה עברו בכלל לארכיון, שלא לדבר על זה שהתמודדתי עם כמה לקוחות לא נעימים שלו יכולתי הייתי מעלימה את רובם מעל פני האדמה. בין לבין התעסקתי לסירוגין ב-3 תחומים שונים, ומשתדלת לא לחטוף שבץ מהכמות שעדיין לא הגעתי אליה. בדכ בעבודה אני הכי מפוקסת, חדה ומדוייקת. אבל היום הרגשתי בלגן בתוכי כל היום. לא התקפי חרדה כמו בעבר, אלא הרגשתי כאילו אני לא מסוגלת להשאר בתוך העור שלי עוד רגע נוסף, לא מוצאת את מקומי.
אחכ הסתבר לי שבמכוון או לא שדרתי לכל עבר כאוס פנימי.. בצהריים הבוס עבר לידי במסדרון, נתן בי מבט מהיר ושאל "למה את נראית ככ מיואשת?" נשמתי עמוקות אבל הסמנכל עבר בדיוק ליד אז רק זרקתי לו על הג'אגלינג עם כל הדברים בעבודה ונעלמתי למשרד. היה לי רגע של כמעט בכי כשבמהלך היום שתי חברות טובות ניגשו כל אחת וחיבקו אותי.. הטירוף הזה פשוט..לפעמים קצת טו מאצ'. את הדמעות שלי הזלתי בסתר.
אני רוצה לעבור שינוי מאוד מאוד ספציפי לגבי האופי שלי, האמונות שלי, יכולות ההתמודדות שלי. לא יודעת עדיין איך. חבר טוב מפה הציע לי כן לפתוח דברים כאלה, להתמודד עם הדברים שלא אוהבים או רוצים לדבר עליהם (כי צריך להציף וצריך להתמודד עם הכאב שברור שיגיע), ולמען האמת זה מה שעשיתי בשנים האחרונות. במקרים רבים הרגשתי כמו מזוכיסטית, מתחילה משהו בידיעה שאני אסבול. ניסיתי לפתוח את זה לפני כמה ימים אבל ככל שהמידע (אינו בהכרח חדש) זרם לכיווני, כך הרגשתי מרגע לרגע את הלב שלי מתכווץ, את הבטן מתהפכת ורצון עז לא להיות שם. באותם רגעים, כמו בכל הרגעים האלה התמלאתי שנאה עצמית. לא עליו. עליי. מדוע אני ככ חלשה שאני לא מסוגלת להטמיע לתוכי התנהלות אחרת, מדוע ככ קשה לי לא להרגיש? לו רק יכולתי ללחוץ על סוויץ' ולנתק מעצמי הכל. ברגעים שכואב אני מייחלת לא להרגיש דבר וחצי דבר. במחיר הזה תעלם גם אהבה. האם אהבה תמיד מכילה כאב?
המציאות מוכיחה שוב ושוב שיש בי סממנים מובהקים של פוליאמוריה, אך למרות שזה רעיון יפה ואוטופי, עדיין קשה לי עם המילה הזו כלפי עצמי.
בעולם מושלם משלי אני יכולה מעת לעת לרעות בשדות זרים, אבל רק אני. זה דיי נוגד את האמונה שלי בהדדיות, אבל איכשהו פה זה תופס לי משהו. מאחר וזה מורכב ולא תואם מציאות אני מבינה שחייבת להתאים עצמי למציאות הקיימת, או לשנות אותה. העולם המושלם לא קיים. בפועל יש מציאות בה צריך לנטרל חלק נכבד מתחושות ששמות לי רגל.. לולא קיומה של קנאה או רכושנות הייתה לדעתי אוטופיה בין אישית. פשוט לפזר אהבה לעולם ולשמוח על האהבה שהאחר מפיץ גם הוא. חלום.אז התחלתי לגש לכל פינות המוח המאובקות שלי ועלתה מחשבה, אולי היפנוזה תוכל להעלים את השיט הזה או לפחות להקטין משמעותית? זה יהיה אדיר.. גמני רוצה להגיע לאוטופיה הפסיכית שלי.
בעולם מקביל אני בכלל רוצחת סדרתית מוצלחת.
