זה לא דבר נעים כשאת קמה הישר לתוך מערבולת רגשית ורוצה שהאדמה תפער פיה, תבלע אותך לתוך חשכה קוסמית ותותיר אותך שם. כי שם ודאי אין את הסרטים שהמח שלי מאכיל אותי.
למוח שלי יש הרי קטע (כשרון למען האמת) שהוא נתפס על מחשבה הכי מטרידה בעבורי, הכי שולית והכי לא קשורה להווייה המציאותית שלי, במקום להביט על כל הטוב שהשגתי ושעוטף את חיי כרגע, ובמקום- המח שלי מציג מולי רק את הקונפליקטים הצפויים כנראה (או שלא) לקרות בהמשך- אבל בכל מקרה באופן הכי כואב ומשבש שאפשרי, רק כך אפשר לעשות וידוא הריגה על נפש אומללה שכל חטאה היה להתעורר מוקדם מדיי, מספיק עבור פתח צר לשיגעון להכנס פנימה חרש..
אמנם בינתיים טוב, אין איום, אבל כשזה מתחיל ומתקדם ומתפתח.. ועדיין האדמה לא פוצה פיה, אינה בולעת, החשכה אינה מכסה על כלוםכלום, ואני נשארת להתמודד בכוחות עצמי עם דמעות בעיניים וכמיהה אינסופית לברוח.. רחוק. להתחבא.. עמוק.
מגיעה למשרד, חברה אומרת שאני לא אמורה להראות כך אחרי כמה ימי חופש רצופים (נניח).. נפלטה לי נהימה של עזבי אותי מה חופש איזה חופש עכשיו, כל הסבבה נעלם, הנוף השתנה, הסביבה, מרכז המחשבות בעיקר, וחוזרים השדים המוכרים. היא זרקה לעברי, מה? למה מה קרה? ואני פשוט המשכתי למשרד שלי לגלות שהמטרה טובה של ניקיון הפכו לי הכל, ניתקו חוטים, הזיזו את המחשב לקיבינימט..
חברה אחרת מהמשרד, כמו אמא עבורי, עמדה לצידי בזמן שהכנו קפה, כשעוד הצלחתי להביע עצמי אליה מילולית מבלי לפרוץ בבכי. היא הביטה בי לרגע בין הקפה לסוכר ואמרה בקול דואג שהיא שמה לב שבכל פעם כשאני חוזרת מסופש איתו אני חוזרת הפוכה/ משובשת. אמרתי לה, זה לא הסופש, זו החזרה וההתפכחות. החלום שלי הוא רק חלום/מיראז', המציאות שברירית מדיי, כמו הנפש שלי, ואיתה לרוב מגיע הכאב. התפכחות היא כאב. Life is PAIN, highness..
ההווה מכעיס אותי. הגוש בגרון מהכאב שהעתיד (בראש שלי) צופן בחובו. ואילו רק העבר אינו מאיים עליי. מפתיע, בעבר הוא היה תמיד זה שרודף אותי. טעויות, תהיות.
כבר זמן מה שאני בקרבות בין ההווה שאני מתקשה להשאר בו, לבין האימה מהלא נודע, שהמח שלי כמובן דואג למלא את החסר של הלא נודע ולשתול לי את כל מה שעלול להשתבש, ואת מה שלדעתו בטוח ישתבש (על סמך ניסיון עבר), ואז על כל אלה אני אטחן לעצמי את הראש ואת הנפש עד שכוחותיי יאזלו, עד שמשהו חדש יתפוס את המחשבות או עד שאני אלמד להפסיק להרגיש מאויימת מדמויות אחרות. אבל זה כבר לפוסט אחר.
ימים כאלה צריכים להתחיל בחיבוק, בשייכות, בבטחון. לא ככה.
חיבוק?
