יש ימים שאני כועסת ושונאת, את העולם בכלליות או אותו, כמו היום.
היה לי יום כזה מושלם עד הצהריים, כאילו נתפר במיוחד עבורי.
גם חלק מהעבודה שלי שעושה בימי חמישי ואוהבת את האתגר, וגם היתה לנו הדרכה שמאוד נהניתי ממנה. יום מושלם שנהרס ברגע וחצי.
יום שהתפוצץ בתוכי בכזה כעס, שאני שתמיד מחייכת/צוחקת או לכל היותר מדוכאת, ופתאום הרגשתי עוצמות נוראיות של כעס,
ניתקתי את השיחה איתו ובעטתי בקיר באמצע הרחוב מרוב עצבים, שיחת הטלפון איתו עיצבנה אותי, הוא עיצבן אותי.
השמחה שהביע, הביטוי שהיקום סידר ככה שלא נפגש היום ועדיין סבבה לשנינו. לך כן. לי לא. אבל למה לריב על זה? הרי חינכו את האישה הקטנה מילדות להבליג.
עכשיו תוסיפו למשוואה את בלה. בום!! רגישות יתר לקיצוניות ככ חדה. מה שאומר- כשאהבתי כמהתי. כשכעסתי שנאתי.
אין מן הנמנע שברובן לא תהיה לוגיקה מאחורי התחושות. אבל בפנים זה עולה באש.
אחרי השיחה והכעס חזרתי למשרד, הסתובבתי מחדר לחדר בין הבנות, מנסה לשחרר את הכעס, את התסכול.
היה רגע שממש שקלתי לרוץ, פשוט לרוץ עד מורד הרחוב וחזרה. אבל.. זמן עבודה.
כשהסתיים היום החתמתי אצבע וירדתי לחוף ממול, כדי להרגע. אומרים שלהביט ולהקשיב לים מאוד בריא, מרגיע..
עישנתי קטנה מגולגלת וחוויתי את המעמד עם מוזיקת רוק באוזניים, כזה שרק הביא לי חשק לנפץ דברים..
רעיון הים החזיק רבע שעה עד שהרמתי ידיים כי החום גמר אותי.
צעדתי לי עם מיליון מחשבות בראש ותפסתי אוטובוס.
מתי פעם אחרונה נסעתי באוטובוס? חצי שנה? 10 חודשים?
זה המחיר של החרדות.. בעיקר הנגיסה האיומה של זה מהמשכורת שלי.
אבל הנה היום עשיתי את זה.
הכעס והבלגן התחילו אחרי שההרגשתי התנגדויות חזקות מתוכי על משהו שאני אמורה ללכת אליו הערב וממש אבל ממש לא בא לי.
העיקר כי כל העולם תומך בזה שאלך למרות האנטי שבתוכי. כן גם הוא כמובן תומך נלהב. ברור, יש תמיד אינטרס מאחור.
בעולם מקביל דר' הייד שבי יוצא החוצה ומחריב עולמות, כמו טאנוס.
אני רוצה לשרוף את העולם.
לא רוצה ללכת לשיט הזה הערב.
לא רוצה לנסוע אליו לסופש.
לא רוצה לדאוג לכל העולם ולעצמי בו זמנית.
רוצה שלכמה זמן מישהו אחר יקח את המושכות. שאוכל לנשום. לפחות לקצת.
אני רוצה לקום לנסוע ולהעלם. לכולם.
למסטל עצמי לאבדון. או כל דבר שהוא. לא אכפת לי.
שימותו כולם. איתי או בלעדיי.
ואולי...
אולי תקומי, תנערי מעצמך את האנשים. נטרלי עצמך מכל מה שעושה לך לא נעים. להתרחק.
הקול השפוי מרים ראש ומשתתק חזרה. הרגשות האחרים, הקולות האחרים, צועקים כמו שמזמן לא צעקו.
מרגישה כאילו התשובה להכל עומדת על קצה הלשון.. עוד טיפה ויקרה משהו ממש חדש ומרגש.. אולי..
Fuck this shit