נד נד נד נד, רד עלה עלה ורד..
אני שם?
לא אתה כאן.
אבל אני רוצה להיות שם ! :(
אני מתחילה להבין כמה בודד וריק העולם שאני חיה. קשה לי למצוא איזון. גם עם אנשים. אשת ניגודים.
אני אשת שיחה למופת אבל שונאת אינטראקציה בין אישית..
האויב הכי גדול של עצמי, הולך בצמוד אליי, וקיומו כמו רעל שהולך ומתפשט לאורך הגוף.
אני חיה עולמות שונים.
באחד אני עובדת בתפקיד חשוב, חייכנית ומקצועית. חברה למופת. אוהבת לחשוב שעושה שינוי בעולם הקטן שלי..
בעולם אחר אני סטלנית דיי פסיבית. מהרגע שזמן המחוייבות (עבודה) מסתיים, זה הזמן המעורפל. my daily guilty pleasure!...
בעולם אחר נוסף, אני (למקבצי ימים בכל חודש) אשת איש, מאהבת, אימהית, כנועה, אשת שיח, שפית, ונאהבת..
העולם שנראה כלפי חוץ הוא זה שמכיל את כל אלה, הוא שבא לידי ביטוי. כמו בסרט "הקול בראש". כמה עולמות בתוך ראש אחד. השאלה היא איך זה מתאזן בינהם.
לא רואים התקף החרדה עד שלא מביטים בעיניים של הבנאדם. שם תתבטא האימה, שם הכל נהיה שקוף. בכי בלתי נשלט, חרישי, אילם. כמו בספרייה או מוזיאון.
פניתי בפנייה הלא נכונה, נכנסתי לעובי היער ואני לא מצליחה לצאת. אז נכנסתי לפניקה ומשם הכל הסתבך. 3 ימים בבית. עכשיו חייבת לחזור. קפואה.
אני יודעת שאצא מהיער, רק שאלה של זמן, אבל כרגע חשה שוב מבולבלת. יומיים וחצי של הסתגרות. (מישהו אמר הזדהות עם הסינים?)
מחר חוזרת לעולמות האלה. תחילה לעולם הראשון, אחכ לשני, ואני נעה ונדה בין שניהם לסירוגין עד קץ הימים או עד ש.
אני מחכה ליום הנפלא הזה. היום שיגיע אחרי "עד ש...". איזו החלטה פנימית, איזו תובנה, איזו הברקה. שלי.
גיליתי עוד ספר של חיים שפירא שמשום מה התפספס לי, אז הזמנתי בסניף הקרוב לביתי 😄 אני בהחלט אדווח על מידת חדירתו ללב שלי.
כמות החברים שלי שמכירים עמוק ונשארים קרוב, לא עולה על 2 כפות ידיים. מכרים וידידים יש מכל הגוונים. אבל אנשי סוד, אנשי לב.. אין כמעט.
לפעמים בודד לי. ואז חושבת על לתחזק קשרים ומתחלחלת. איזה עניין אמצא בשיחות עם הזוג הצעיר והתינוקת?
שאר הנושאים המעניינים בשיח איתם מאבדים זמן מסך כשיש עולל בשטח, מסתבר.
אז ויתרתי על התענוג יותר פעמים משנעים להודות.
יש לי חברות עבר, מתקופת תחילת שנות העשרים והשלושים שלי. חברות של לב ושל כייף. בשני המקרים עברו צפונה. ולא, לא חדרה. ממש צפונה.
יש בי געגוע ורצון להפגש. זה בוער בי כבר זמן מה. תוהה אם יש פה משקל להיבריס שלי. הרצון להציג עצמי קצת לראווה עם אלה שהכירו יפעת אחרת.
כולנו השתננו במהלך השנים האלה ולא רק חיצונית. כל אחת עם מלא ילדים. וסיפורים לרוב.. לא בהם אני מעוניינת. אלא בהן.
החיים מאוד דינמיים
לפעמים אני רק רוצה שיורידו אותי בצד הדרך לנוח לרגע קט..
הבעיה שעד הפעם הבאה שאשוב אליה יעבור עשור. עשור של חרטות.
