לפני 4 שנים. 26 בפברואר 2020 בשעה 13:25
יום קשוח ומאוס. 6 בבוקר, עוד לפני שנכנסתי לבניין מתחיל הבכי. פותחת משרד, פונה למשרד שלי, רואה את ערמות העבודה שחיכו לי, 150 אימיילים. בכי. אפס שליטה. רוצה להכנס מתחת לשולחן ולהתחבא. במקום זה עוד העמיסו עליי עבודה נוספת, בקרה על עבודה של אחרת. כוסאוחתו...
בדרכי לפסיכולוגית, חושבת לעצמי שמרגישה כאילו הפכתי high maintenance.. מתרחקת לאט מהסביבה, מרגישה שהעול שלי יושב על מי שקרוב לי. יש לכולם את העול של עצמם. צריכה לגונן עליהם מפני הגלים..
ואז חושבת,
אם אין לי את החיים שרציתי, אם לא מסוגלת להניע לשינוי, אם לחיות חיי חרטה הם מה שצפוי, אז למה בכלל? בשביל מה..? מה הטעם?
