אתמול בערב כתבתי פוסט ארוך מושקע ומלא זימה ופנטזיות. אבל רצה הגורל וזה אבד. (העולם הפסיד פוסט טוב במיוחד).
אני לא שמרתי תוך כדי והכלוב החליט שהמיליםשלי יתחלפו בהודעת שגיאה. חבל. אבל למרות הבאסה, לא טורחת לנסות לשחזר, מה שצריך להכתב שוב, יכתב.
וחזרה לענינים דיומא..
אני עוקבת בדריכות אחר Covid-19 מהיום הראשון שעדכנו בחדשות על הוירוס המסתורי החדש שהתגלה בסין. מאז בתוך חודשיים וחצי מעל 92000 נדבקו, ומעל 3000 מתו. כאחת שמשחקת Plague Inc בפלייסטיישן כבר זמן מה, אני חייבת לציין שעד כה הנגיף מתקדם ממש יפה בהתאם לתחזיות סטטיסיות על סמך מקרים קודמים, וכן זה לא שונה מהרבה מהסימולציות. ללא ספק, אנחנו חיים בתקופה ככ מעניינת!! אולי זה שאני עובדת במערכת הבריאות תורם לעניין הרב שלי, מצד שני, תמיד אהבתי סרטי אסונות, וכשזה קורה במציאות זה אדיר! כמו שבוקר אחד נקום וחללית עצומה תזדקר מעל ראשנו בשמיים.. חלום! (או סיוט, תלוי למי). אותי זה מרגיע.. נותן לי תחושת שליטה.. להכין את עצמי לכל תרחיש. מופרך ככל שיהיה. האמנם מופרך? :)
במקביל הימים האלה שמתחילים אט אט להתחמם מכניסים בי טיפות קטנות של אנרגיה רעננה.. הפנטזיה על הימים החמימים, כשממש בא לך לשים נעלי ספורט וללכת ללכת ללכת (אולי גם לרוץ) פשוט כי נפלא בחוץ... עוד מעט והם יגיעו הימים היפים.. אם כי החלק הבאמת אהוב עליי באביב הוא הפריחה המחודשת של החשקים. זה ככה מאז ומעולם. משהו בריחות הפריחה, חמימות האוויר ומיעוט הבגדים על העור החשוף.. החורף הקפיא לי את השחלות, אני רוצה לחזור להיות אני, ולא רק שכבות על שכבות על שכבות של בגדים, שמי בכלל זוכר איך את נראית מתחתם. אני מחכה לרגע שהקעקועים יצאו לחופשי. אז כבר יודעים מי אני. תמיד.
חודש שעבר חבר שלי הכיר לי בירה חדשה (לא באמת, רק לי). שזה כמובן לא אומר הרבה כי מעולם לא הייתי טיפוס של בירה ולכן הכרתי רק את הגדולות. במשך שנים רבות אהבתי בעיקר וודקה בשלל טעמים. הייתי רוסייה הארד קור. אבל.. אני לא באמת רוסיה, מרוב כמויות הוודקה בזמנו, עכשיו הריח דוחה אותי. אז מה עושים כשעדיין בא מדי פעם לתפוס ראש..? הבירה הזו פתחה לי צוהר. אתמול בערב התפנקתי לי עם בקבוק.. וכאן המילים יצאו מעצמן.. שכחתי כמה נחמד הבאז של האלכוהול, כמה הוא שונה מהעשבים.. מחרמן ומעורר מוזה.
מה שגרם לי לתהות, אם ככה, כמה מזה לילית וכמה מזה תלוי נסיבות.. אולי היא לא באמת מתה אלא בתרדמת חורף כמו של הדובים..... 😄 אולי היא פשוט תגיח ממקום אחר בצורה אחרת? תשנה גווניה? ואולי אני זו שמשנה גווניי. ואולי נגמר עידן לילית, אולי הגיע הזמן להתחבר לדמות פנימית נורמטיבית יותר?..
חחח... לא. כאלה יש בשפע אצל כולם.
מעדיפה לחבק בתוכי את המוזרה. זו שאוהבת את המיוחד והשונה, זו שאוהבת את כל נושא האסונות המיוחדים הגלובליים- התפרצויות הרי געש (רק לא מזמן היו כמה התפרצויות שוות), צונאמי (מזמן לא היה..), רעידות אדמה, מגפות, מטוסים שנעלמו או התרסקו.. והרבה יותר מאלה, כי תחביב אחד לא הופך אותך לשונה מספיק, מתחפשת בכל פורים באושר מתפרץ ובהשקעה (כי אני ילדה ככה, וגם לילדה שבי מגיע יום משלה להיות עצמה), אני מחשיבה עצמי כגיימרית לייט (בהשוואה לבן זוג), מקועקעת.. מאמינה בחיה ותן לחיות. עם כמה שפחות כאב ראש מהמציאות האפורה. אז בלי פוליטיקה.
במשך חודשים ארוכים הייתי שקועה בלנסות לעכל את זה שבגיל ארבעים אני לא מי והיכן שחשבתי שאהיה. אכלתי לעצמי את הראש מכל כיוון אפשרי. כל הזמן הזה למרות שידעתי, לא הסכמתי לקבל את זה שזה בסדר להיות אחרת. לא כמו שחשבתי, לא כמו שתכננתי. לו קבלתי את מה שדמיינתי ברבות השנים היו לי חיים מעניינים בגוון מעט אחר- בעל שיאפשר לי להיות גם עם פינוקי צד מדי פעם, 2 ילדים (כי ככה זה אשכנזים), אשת קריירה ביום, נערת ליווי מצליחה בערב. כן, איכשהו ממעמקי ההורמונים של גיל ההתבגרות זה היה נראה לי הגיוני שלהיות זונה זה הכי 'מכניס' (תרתי משמע). בהמשך משרה במשרד עם מלא מלא ניירת נראה לי מאוד בוגר וכייפי. (Be careful what you wish for)...
ובוא לא נשכח שכל חיי דאגו לחפור בי כמו בכל ילדה אחרת את המסר הבסיסי: את בת, ולכן.....
את מחכה לאביר על סוס לבן (או לפחות איזה ג'יפ ראוי).
את מפנטזת על החתונה שלך כבר מגיל 7 ויודעת איך תיראה השמלה שלך.
ילדים זה מאסט- מה שמחייב גבר לצידך. (המתקדמים יזרמו גם על ילד בלי בעל אם את מבוגרת מספיק ועדיין רווקה).
והכי חשוב, אם לא תתחתני את תמותי לבד כמו כלב וכולם ירחמו עליך וידברו עליך מאחורי הגב במפגשים משפחתיים.
אז זהו ש.......... תמותו!
הילדה ההיא גילתה שהחיים הם לא כאלה. כמה כאב לב ואגו מנופץ היו נחסכים ממני לו לפחות נקבה אחת הייתה מואילה בטובה להגיד לי שזה בסדר לא להיות כמו כולן. שזה בסדר אם לא אתחתן, עדיין אהיה בעלת ערך. חבל שאף אחת לא טרחה להסביר שהגוף שלי הוא שלי. לאיש אין את הזכות להיכנס לי לרחם. בדיוק כמו שלאף טבעוני מטיף אין מה להסתכל לי לתוך הצלחת.
אני לא באמת חושבת שהייתה לי בחיי דמות שתגיד לי שזה בסדר לרצות ולהיות עם כמה גברים בו זמנית, מבלי להישפט על ידי סביבת ניאנדרטליים שמסרבים להניח למיוחדים שביננו להתפתח בדרכנו. חסרה בחיי גם הדמות שאמורה היתה ללמד לטפח ולפתח את המיניות שלי .. וכך בהיעדר השפעה נשית כלשהי על הפן המיני, הושפעתי מהלך המחשבה הגברי. אימצתי דפוסי התנהגות וחשיבה מסויימים שעזרו לי בסופו של יום לפתח בקלות יותר יחסי חברות עם גברים מאשר עם נשים. החלק המעורב הזה הוא החלק שלי שאני אוהבת. במבט לאחור, הלוואי והייתה לי בהתבגרותי מישהי כמוני לכוון אותי בביטחון קדימה, תמיד בגב זקוף.. להוביל אותי עד לנק' ההתחלה הנכונה, לאחל דרך צלחה ולהאמין שמשם הדרכים ימצאו עצמן.. המציאות היתה אחרת.
ניסיתי לחשוב אם יפעתי של פעם הייתה פוגשת את יפעתי של היום. מהכרות שטחית מהירה, הילדה שבי הייתה מאוד שמחה להיווכח שהגעתי למקום בו אני נמצאת בחיי בהווה באופן כללי. באותה מידה אני יודעת שחלק בה היה מרים גבה ומישיר מבט מאוכזב על הבחירה שלא להביא ילדים לעולם. מצד שני, אני יודעת היום דברים שלא ידעתי אז. וחוויות שינו אותי ברבות השנים. בגוף ובנפש. אני חושבת שבמבט כללי, אם הילדה תשלים עם האישיו של חתונה וילדים וזה יתקבל בהבנה אמיתית, אז זו תהיה השלמה עצמית מוחלטת. עד אז הדיסוננס יגיע ממקורות נוספים, לא רק המשפחתיות.
בשנים ההן הייתי אנטי סמים כשהקשבתי להטפות הרעל ודברי הדיבה של התרבות המקולקלת שלנו על המריחואנה ומוצריה באותה נשימה שדברו על הרעלים האמיתיים שם בחוץ... לא הייתי בחיים מדמיינת אותי לעת בגרות סטלנית.. באותה מידה הייתי נגד קעקועים לעצמי (לכל החיים נראה לי מפחיד..), איך הילדה שהייתי פעם הייתה מגיבה ל22 קעקועים לאורכי? אני חושבת שאחרי ההלם הקל, היא הייתה אוהבת את הדרקון הקלינגוני שלי כמוני :)
אולי מהמקומות האלה צריכה לבוא השלמה פנימית?...
