בהוראה נצורה אינטימיות.
אנחנו אוהבים את ההוראות מהסוג הזה, בכל גיל.
לפעמים הן מופיעות כהנחיות, לפעמים כצווים, כציוויים, דרישות, כללים, מצוות, פקודות. אנחנו אוהבות את מה שייצא מאתנו בהיענות להן.
יש תחושה חזקה של התחברות בפעולה.
כאשר תקבלי הוראה ממי שאת מעריך ומוקיר, את מתמלאת בתחושת זיקה, שייכות, קשר, אמון הדדי. תתמלאי בתחושת אמון לעצמך, כי מישהו באמת זיהה אותך וכיבד אותך בהוראה. סימן שאת שווה זאת, בדיוק כפי שאת. כעת נוצר ביניכן חוט משולש שלא ינתק, של אמון.
או אז, בא לAך.
בא לךA לעשות את זה בדיוק כמו שהצטוויתA, כמו תלמידה שקדנית. בא לךA לעשות אפילו קצת מעבר, או לקוות שהמשימה תהיה יותר קשה ומאתגרת, שתצטרכי למאמץ, לתשלום, למסירות הנפש. את אוהבת את עצמך כאשר את בתוך זה. את מרגישה הזדככות, התעלות, גדילה, התרחבות.
המאמץ הוא לא וויתור, אלא פעולת חיבור לאינטימיות משותפת. הזמנה לעונג. משותף מעצם קבלת ההוראה.
מהאינטימיות שבאקט.
