הם התכתבו הרבה זמן
ואז נפגשו בביסטרו לארוחת בוקר מאוחרת לפגישת הכירות. היה ברור שיש כימיה ושיש משיכה.
היא כמעט קפצה עליו בתאווה באוטו, והוא עצר אותה. לא לזה נועדה הפגישה הזו. היא הסכימה בצער.
חודשים אחר כך לא נפגשו. הוא נסע לחול ולה היו לימודים.
אחרי כ8 חודשים הקשר חודש.
הם קבעו שוב. התפקידים היו ברורים.
הוא הציע שיפגשו בצימר ביערות ירושלים. היה עליה להגיע לשם ולעמוד לבושה במרכז החדר עם הגב לדלת, בשמלה ועל עקבים.
בהתרגשות היא שיחררה את המונית. ונכנסה לצימר.
היא הגיע 5 דקות לפני הזמן. עשתה סיבוב זריז בתוך הבית, התרוקנה בשירותים ונעמדה בגבה לדלת.
היא לבשה שמלת שריג כחולה, גרביונים עד הירך, ונעל על עקב לא גבוהה מדי.
העמידה הביאה אותה להתרגשות. היא התחילה לרעוד כמעה. זו היתה הפעם הראשונה בחיים שהיא עומדת לחוות משהו שבעבר רק קראה עליו.
ליבה פעם בחוזקה.
היא החזיקה את שתי ידיה ופרכה אותן. ניגבה אותן על השמלה. לפתע התחלפה הרגשה, היא היתה נחושה לא להיות רגשנית ונעמדה כמו בצבא בנוח. בפיסוק קל. נכנסה למרכז של עצמה ושם מצאה שלווה. כאשר שמעה את הדלת נפתחת, זה הפתיעה אותה. היא הבינה שהנוחות של העמידה ניתקה אותה מהסיטואציה.
שמעה את הדלת נסגרת והמנעול ננעל מפנים.
היא ידעה בחושים שאל לה לזוז ללא הנחיה מפורשת.
היה שקט ואז קול שהיא מכירה היטב, רך ועדיין עם איזו תחושה של פלדה, קול של ניגודים שסקרן אותה, אמר:
"אז מה יש לנו פה?"
