ציפיות גדולות מסיטואציות שונות החלו להופיע, ואני לא יכול שלא לשאול את עצמי 1001 שאלות.
- למה אפשר לצפות כאשר מצפים?
- למה אי אפשר לדעת מראש למה לצפות?
- מה אסור לעשות כשמצפים?
- מה מותר?
- למה לעזאזל וופל מצופה זה כל כך טעים?!
יש משהו קסום בציפיה, משהו שדוחף אותך קדימה ונותן מוטיבציה ספציפית לאותו דבר ספציפי.
ומנגד, יש משהו אפל בציפיה, משהו שגורם לתקוות ותכנונים שיכול להתפוצץ לנגד עינינו בכל רגע.
לא לשווא אומרים "כגודל הציפיה כך גם גודל האכזבה".
אבל למה? למה פיתחנו מנגנון כל כך מזוכיסטי?
תהיות רבות ענו לי שאוליי זה בגלל שהעולם הוא כזה, נותן אתנחתא קומית בין מתיחת שרירים זו לאחרת לפני המכה הגדולה הבאה, וזה השקט הזה, השלווה הזו, ה"חזון לעתיד" שגורמים לנו
אני כן יודע לומר בוודאות שיש דברים שניתן לפתח לקראתם ציפיות גדולות, (-כמו רכב חדש לאחר מחקר מעמיק, חוזה העסקה במקום עבודה מאוד שקוף וישיר, תינוק שמצטרף לחיק המשפחה וכו'-) ובסופו של יום התוצאה עולה על כל הציפיות.
אך אני יודע גם לומר בוודאות שיש דברים שהציפיה להם היא בגבול המזוכיזם, (-כמו ציפיה לתוצאות שונות בניסוי זהה לחלוטין, אדם רעיל מאוד שישנה את אופיו וכו'-) ולמרות הכוויות הקשות ביותר, אנחנו לא תמיד לומדים.
כשלמדתי את זה ולבסוף הפנמתי את המצב, למדתי לצפות פחות ולקוות יותר :
- לקוות שהצעד הבא הוא הנכון.
- לקוות שהכימיה מהשיח בצ'אט כזה או אחר תישמר גם בשיח פנים אל פנים.
- לקוות שהרכב באמת יהיה טוב כמו במחקרים.
- לקוות שהעבודה עצמה אכן תשקף את התנאים שבחוזה.
- לקוות למצוא דירה טובה באיזור טוב.
אז למה לפעמים התקווה מרגישה כמו ציפיה? למה האכזבה מאחת שלא הוגשמה שוות ערך לציפיה שכשלו בה?
לזה עוד אין לי תשובה אך הדרך ארוכה ואני רווי סקרנות ורעב.
דבר נוסף שכן למדתי הוא שאסור לצאת מגדרי כשאני כן מצפה למשהו, סבלנות היא מילת מפתח פה (ובמקרים רבים אחרים) לצד אסרטיביות, תיאום ציפיות ריאלי, הכרת הנפשות הפועלות והתאמת הציפיה לממצאים בשטח.
מה עורר בי את התהיות האלו? כנראה שלעולם לא נדע.
בדיוק מאותה הסיבה שלעולם לא נדע למה ופל מצופה זה דבר ככ טעים.
כל שנשאר הוא רק לתהות שוב, לתת למוח לשוטט במחשבות בזמן שהגוף עובד על טייס אוטומטי.
לתת כל דלק אפשרי למחשבות אקראיות רק כדיי לא לחשוב על מה היה קורה אם X היה קורה במקום Y.
-רק אם אפשר בלי פירורים, ואת העטיפה בסוף לפח-