לאחרונה אני מוצא את עצמי חוזר לספרים וסופרים שאהבתי ומגלה בהם עולמות של בדסמ.
זכרתי שבסיפור האדונית והרוכל יש אלמנטים כאלו ואז מצאתי את פיסת הפריימל המדליקה הזו:
ביני ביני שמע קול אנחה. הביט וראה את הילני כשהיא מושלכת על הקרקע וסכין בידה. זו הסכין שקנתה אצלו ביום שבא לכאן. הוציא את הסכין מידה והרים אותה מן הקרקע והשכיבה על מטתו. פתחה הילני את עיניה והביטה בו. עם שהיא מביטה בו פתחה את פיה עד שהבהיקו שיניה.
שאל יוסף את הילני, מבקשת את לומר משהו. ולא אמרה ולא כלום. הרכין עצמו כנגדה. נזקפה בבת ראשו ונעצה את שיניה בגרונו והתחילה נושכת ומוצצת. לסוף דחפה אותו וצווחה, פוי מה קר אתה, דמך לא דם, אלא מי קרח.
טיפל הרוכל באדונית יום ושני ימים ועוד יום. חבש את פצעיה, שבלילה שנכנסה לשחוט אותו פצעה את עמה. אף הוא התקין לה תבשיל. אבל כל מאכל שנטלה לתוך פיה הקיאה, שכבר שכחה תורת המאכל שבני אדם אוכלים, הואיל והיתה למודה לאכול בשר בעליה ששוחטתם ואוכלתם ושותה את דמם, כדרך שביקשה לעשות לו.