צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

Cura te ipsum

כל חיינו אנו עורכים חשבונות נפש. אולם, לעיתים, חשבון נפש שכזה מוביל לשידוד מערכות מוחלט.
פתאום באמצע החיים אתה מפקפק בהכל, בוחן את הכל ומתחבר לעצמך מחדש.
במקום בו נסגרות דלתות ישנות, נפתחות דלתות חדשות ואתה מגיח מהן שלם יותר, בטוח יותר, מורכב יותר ומודע יותר.
מי יתן והבלוג הזה יצליח לבטא נאמנה את הסערה.
לפני שנתיים. חמישי, 7 בספטמבר 2017, בשעה 07:31

רכוש

פרק ראשון- המפגש.

הפעם הראשונה שהוא ראה אותה היתה בטינדר. משהו בפנים שלה עצר אותו במרוצת תנועות האצבע הקצובות שלו- ימינה, שמאלה, ימינה, שמאלה... היא לא היתה הכי יפה, גם לא הכי חטובה, לא הצטלמה בבגד ים חושפני או על רקע השקיעה. היא היתה ג'ינג'ית נאה עם מבט מהפנט ובחלק מהתמונות גם חיוך סוחף.

חודשים לאחר מכן הוא הודה בפני עצמו שהתאהב בה כבר אז. טוטלית וסופית. אז, כמובן, לא ידע עדיין לאן יגיעו בתקופה שתבוא.

כל כמה שעות הוא בדק את הטלפון לראות אם באמת היתה התאמה. הוא היה יחסית מבוקש. טרח להתלבש יפה לפני שהעלה תמונות, וידא שכולן רואות איזה רופא מוצלח ומבוקש הוא ובאמת היו לא מעט התאמות. הוא יצא עם חלקן. לרוב זה נגמר די מהר. הוא מאס בקשרים ונמלט כל עוד נפשו בו ברגע שהבחורה הביעה עניין או רצון לקדם את היחסים. לכן, לא התפלא כאשר למחרת היתה התאמה ביניהם. ההתכתבות היתה מהירה. שניהם היו מעוניינים. מהר מאד עברו לוואטסאפ ובהמשך לטלפון. הוא נהנה מאד לדבר איתה. היא היתה מצחיקה, חכמה והשיחה איתה קלחה. הוא כבר היה קצר רוח לפגוש אותה במציאות.

מספר ימים לאחר שההתכתבות ביניהם החלה הם נפגשו. הוא היה ג'נטלמן למופת. הזמין אותה לקפה, אסף אותה מביתה, פתח לה את דלת המכונית, החמיא לה על הבגדים והמראה. היא חייכה בבישנות, החמיאה בחזרה ויחד הם נסעו לבית הקפה.

הדייט היה נפלא. שעות הם ישבו ודיברו וצחקו. היא היתה זוהרת, יפה להפליא בעיניו, לבושה בדיוק בצורה אותה אהב, חלקה את אותו חוש ההומור והתברר כי הם אוחזים באותן דעות פוליטיות וחברתיות.

כשהערב הסתיים הוא לקח אותה חזרה לביתה וליווה אותה מהמכונית אל פתח הבית. היא נפרדה ממנו בלחיצת יד והודתה לו על הערב הנפלא.

מאותו יום, דייט רדף דייט, שיחות טלפון נמשכו זמן רב אל תוך הלילה. הקשר ביניהם הלך והתהדק. אולם, היא שמרה ממנו מרחק בדברים מסוימים. הוא לא נכנס אל ביתה. הוא לא ידע דבר על משפחתה או על מערכות יחסים קודמות. למיותר לציין שהוא חשף ופתח בפניה הכל.

יום אחד הוא הרהיב עוז והזמין את עצמו אל ביתה. היא הסתכלה אליו ואמרה לו שהיא תשמח שיבוא אליה אבל הוא חייב להבין מספר דברים. היא מעולם לא התחייבה לגבר אחד. תמיד ניהלה מספר מערכות יחסים במקביל. היא תשכב איתו בשמחה כי מאד נעים וכיף לה איתו אבל אם הוא מצפה למשהו משמעותי יותר הוא עלול להתאכזב. הוא שאל אותה אם היא לא מתכוננת להתמסד אי פעם. היא ענתה שהיא בהחלט מתכוננת להתמסד אבל זה יקרה רק עם גבר מיוחד. "מאד מיוחד" היא הטעימה והסתכלה אל תוך עיניו. "אני מקווה שזה יהיה אני" אמר וחייך. היא חייכה חזרה, נשקה לו על שפתיו ואמרה- "תזהר עם מה שאתה מאחל לעצמך".

באותו לילה הם שכבו לראשונה. בשבילו, זו היתה חוויה שמיימית. היא היתה הסקס הטוב ביותר שהוא אי פעם חווה. היא היתה חתולית, מינית, מלאת תשוקה, יוזמת ופראית. הוא גמר מספר פעמים באורגזמות שטילטלו את כל קיומו. בלילה ההוא כששכב לצידה אחרי שהכל נרגע, נשבע לעצמו שהוא הוא יהיה אותו גבר מיוחד שלמענו היא תתמסד.

הקשר ביניהם נמשך מספר חודשים במתכונת הזו. הוא היה מתקשר, מתאם איתה פגישה. לעיתים היא היתה זמינה ולעיתים לא. הוא לא ידע מה היא עושה בערבים בהם היא לא איתו. הוא לא העיז לשאול. הם היו נפגשים, יוצאים, מבלים ומסיימים במיטה. הסקס היה מדהים. סוער. כל פעם היא חידשה. הוא נשאר קצר נשימה. פעם היא יזמה ופעם היא התפנקה. היא מצצה לו כמו שאף אחת לא עשתה מעולם. הריח של הכוס שלה היה הדבר המשכר ביותר שהוא חווה. הם שיחקו בבדסמ. פעם הוא קשר אותה וקצת הכאיב לה. היא נהנתה מאד. כשהוא ביקש ממנה לקשור אותו היא הרצינה לרגע ואמרה- "כשאני קושרת זה לא משחק". הוא נבהל לרגע מהמבט התקיף שהיה לה אבל מהר מאד היא ירדה בין רגליו וכשהזין שלו היה בפה שלה הוא שכח מהכל. התקרית הקטנה הזו נשכחה במהירות והם חזרו לשגרת חייהם.

לאחר חצי שנה של מערכת יחסים, הטובה והיפה מימיו הוא ביקש לשוחח איתה. הם ישבו יחד על שפת הים והוא שאל אותה אם בזמן שהם היו ביחד היא היתה עם גברים אחרים. היא ענתה שכן. הקנאה צרבה אותו. תפסה אותו בבטן ולא הרפתה, הוא השתתק לדקות ארוכות. הוא שאל האם הוא יוכל להיות המיוחד שלה. היא הסתכלה אליו במבט בוחן והזכירה לו שלא בטוח שהוא באמת ירצה בזה. הוא נשבע לה והבטיח שהיא התגשמות כל חלומותיו. בלעדיה חייו אינם חיים.

היא אמרה שאם כך הוא צריך לענות לה עד הפעם הבאה על השאלה מה זו אהבה. מה זו אהבה בצורתה הטהורה ביותר. כשהוא החל לענות היא היסתה אותו. "בפעם הבאה תענה לי" היא הדגישה. "זו שאלה קריטית" היא הוסיפה. הוא הבטיח להחזיר לה תשובה. כל אותו שבוע הוא חשב וחשב. בדק וקרא. אינטרנט, ספרים ושאל חברים. ערב אחד ישב על שפת הים באותו מקום בו ישבו שניהם והוא ידע שיש לו תשובה. הם קבעו פגישה למחרת.

הוא ישב מולה בביתה ואמר לה- " אהבה טהורה היא הרצון להיטיב עם בת הזוג שלך רק בגלל שאתה אוהב אותה, לא כי יש לך רווח כלשהוא מכך". היא הביטה בו מופתעת. "תשובה נכונה" היא אמרה "לרוב לוקח זמן עד שמבינים את זה ואני צריכה להסביר ולשכנע". "אתה מבין מה המשמעות של זה?" היא שאלה. הוא ענה שהוא מבין. אם הוא אוהב אותה באמת הוא ירצה שיהיה לה טוב. הטוב הזה יהיה רק הטוב שלה. הוא לא יחפש את הרווח או השכר שנובעים מהקשר.

היא הסבירה לו שהיא מצפה מהגבר המיוחד שלה לחיות כך. לאהוב אותה ללא תנאי. להיות מרוכז רק בה. לא בעצמו בשום צורה שהיא. רק כך היא מסוגלת לקיים קשר משמעותי. היא הודתה שעד כה לא מצאה גבר שאהב אותה בצורה כזו. היא הבטיחה לו שהתהליך הוא ארוך. אם הא ירצה היא תלמד ותחנך אבל הוא חייב לקבל עם עצמו החלטה עקרונית. הוא חייב להפוך לרכוש. על כל מה שמשתמע מכך. הרכוש שלה, שמיועד להנאתה. הוא ידרש לוותר על העצמיות שלו, על הרצונות שלו ועל ההנאה שלו. היא שאלה האם הוא מוכן לכך. התשובה שלו כבר היתה מוכנה תקופה ארוכה.

"כן גבירתי".

 פרק שני- חינוך.

ראשית הוא נדרש לעזוב את ביתו ולעבור לגור אצלה. הוא מכר את כל הרהיטים שלו והשכיר את דירת הרווקים התל אביבית שלו. הוא העביר את חשבון הבנק שלו על שמה ויצא מהחשבון לגמרי. הפקיד בידיה את כרטיסי האשראי שלו. משכורתו ודמי השכירות מהדירה עברו במלואם לחשבונה. הוא הפקיד בידיה את כל בגדיו ורכושו האישי. היא הכניסה הכל לחדר ארונות בביתה ונעלה את הדלת. לאחר שסיים את כל ההכנות הוא עמד בסלון ביתה כשרק בגדיו לגופו לאחר שסיים לבצע את כל מה שדרשה ממנו. "תתפשט" היא אמרה "ותניח את הבגדים לרגלי". הוא עשה כפי שציוותה. היא לקחה את הבגדים ונעלה גם אותם בחדר הארונות. היא רמזה לו ללכת אחריה והובילה אותו למרפסת השירות בביתה.  היה שם שטיח מהוה ועל הקיר טבעת מתכת גדולה. היא הסבירה לו שזה יהיה ביתו מעתה והלאה. היא הביאה קולר מתכת גדול וכבד וסגרה אותו על צווארו. לאחר מכן היא חיברה שרשרת ברזל במנעול לצווארו מצד אחד ולקיר מצד שני. היא הפנתה את תשומת ליבו לכך שהשרשרת איפשרה לו לשכב על השטיח ולהגיע לברז המים בשירותים הצמודים למרפסת ולאסלה.

"כפי שאתה רואה לא יחסר לו פה דבר. אני משאירה אותך פה לסוף השבוע ונוסעת להורים. תחשוב היטב במהלך סוף השבוע הזה על כמה אתה אוהב אותי ועל משמעות היותך רכושי". היא שפכה צנימים ישנים ומפוררים לתוך קערת מזון של כלב ואמרה לו שכעת הוא גם לא יהיה רעב.

היא הורתה לו בשלב זה לענות לה רק בנביחות.

"אתה תמתין לי פה יפה?" נביחה אחת.

"אתה לא תלכלך את המרפסת עם הצרכים שלך?" נביחה אחת.

"אתה תקדיש את הזמן למחשבה עלי?" נביחה אחת.

"אתה אוהב אותי?" רצף נביחות נלהבות.

לקול נביחות אלו היא יצאה מהבית ונעלה את הדלת אחריה. לא לפני שהחשיכה את הבית כולו וסגרה את התריסים כולם. הוא נותר לבדו בבית. ערום. עקוד בצווארו לקיר.

השעות חלפו בדממה ובחשכה. קולות הרחוב הסתננו עמומים מבעד לחלונות המוגפים אבל הוא היה לבד ומבודד מכל מסיחי הדעת של המאה ה21. בהתחלה הוא נהנה מהמצב. זה היה מדליק וחדש. לאט לאט התחלפה תחושת ההנאה במיאוס, שיעמום ועצבנות. הוא לא ידע מה השעה, מה קורה בחוץ או אם מישהו מנסה ליצור איתו קשר באופן דחוף. כשירד הלילה הוא כבר כעס. כעס מאד עליה. איך היא יכולה היתה לעשות לו את זה. אולם, הוא היה כבול בשרשרת ברזל כבדה עם מנעולים גדולים המחוברת לקיר בטבעת מתכת גדולה. לא ניתן היה לפתוח אותם. הוא התעורר ונרדם חליפות. שותה מהברז, עושה את צרכיו ואוכל מדי פעם מקערת הצנימים. בשלב כלשהוא הוא הבין שאם הוא רוצה לעבור את הזמן הזה בצורה שפויה הוא חייב לשנות גישה. הוא הבין שאם ירגיש כמו רכוש, יחוש כמו רכוש ויהיה רכוש הוא לא יצטער על הזמן המבוזבז ועל מצבו. האם כלב כועס על אדוניו אם הם משאירים אותו לבד בבית? לא. הוא רק עצוב. כך, לאט לאט, הוא החל לחוש בכל נימי נפשו וגופו שהוא רכושה. הכעס והצער התחלפו בגעגוע עז. הוא אפילו בכה מדי פעם. על כך שהיא אינה לידו.

לפתע, בלילה שני לשהותו הוא שמע את הדלת נפתחת ואותה נכנסת פנימה. לבו איים לפרוץ מחזהו מרוב שמחה. היא נכנסה לחדר השרות והדליקה את האור. היא הסתכלה עליו מפלבל בעיניו מפרץ האור הפתאומי ואת פניו שטופות הדמע. היא שאלה אם הוא התגעגע אליה והוא ענה שכן. מאד. היא ליטפה אותו על ראשו ואמרה: "כלב טוב. אני אשחרר אותך עכשיו ואתה תכין לי ארוחת ערב מפנקת ומושקעת." היא שיחררה אותו מכבליו והוא כמעט זינק ממקומו ורץ למטבח. היא התקלחה בינתיים ולבשה חלוק משי יקר בזמן שהוא עמד במטבח, ערום עם קולר לצווארו ועמל על הכנת ארוחת הערב. היא הביטה בו בעניין משועשע כשהוא נאבק עם המצרכים וכלי המטבח. "אתה לא רגיל לבשל, נכון?" שאלה. "לא" הוא הודה "כמו כל רווק תל אביבי חייתי בעיקר על טייק אווי". היא הסבירה לו שהדבר יצטרך להשתנות במהירות. לא יהיה לו הרבה זמן ללמוד. היא הבהירה לו שאם הארוחה היום תשביע את רצונה הוא יוכל לישון על השטיח ליד מיטתה. אם לא הוא יענש. כחצי שעה לאחר מכן הוא הגיש לשולחנה ארוחה שעמל עליה כמיטב יכולתו. היא החלה לאכול אך הפסיקה מהר. "זה לא אכיל" היא אמרה. הוא עמד מבויש ונכלם. לאחר אותו סוף שבוע בודד כל מה שרצה היה שתהיה שמח וקרובה אליו. עכשיו הוא הרגיש כמו כלב נזוף.

"אין אצלי מרחב טעות בענישה" אמרה כשהיא מביטה בפניו בכעס "כל עונש הוא עונש כואב וקשה. הם משתנים רק לפי רצוני ולפי הלקח אותו אתה אמור ללמוד". היא אמרה לו לרדת על ארבע ולגשת לרהיט מוזר שהוא לא ידע מה תפקידו עד כה. הוא נדרש לשכב על הרהיט ורק כשעשה זאת הבין שזהו דרגש להלקאות. היא הביאה ארבע זוגות אזיקים וחיברה את ידיו ורגליו לרגלי הדרגש. כעת הוא היה מרותק לחלוטין וישבנו חשוף ומוגבה.

"אני מזהירה אותך. זה יכאב. זה יכאב מאד. אבל אני מחנכת טובה. רק כך לומדים. אם אכה אותך קצת או שתקבל ממני קצת ספנקים אתה אפילו עלול להנות מזה. חלילה אתה אולי עלול לטעות בכוונה כדי להענש. לא אצלי. אתה רכוש. מטרתך היחידה היא לשמח אותי. אני אחנך אותך עד שזה יהפוך להיות הטבע השני שלך".

היא הוציאה קיין ארוך מהארון. ללא מילת הכנה המכות החלו לנחות עליו. הראשונות היו נסבלות אולם לאחר מכן הכאב הפך להיות בלתי נסבל. הוא צרח. רצף המכות לא נחלש ולא עצר. בשלב כלשהוא הכאב הפך עמום ורק מחשבה אחת נותרה בראשו- רכוש. אני רכוש. איזה כיף להיות רכוש. איזה כיף שהיא מחנכת אותי.

אותו לילה הוא בילה במקומו הקבוע במרפסת השרות. הוא בחן את התחת האדום שלו שלאט לאט הפך סגול לקראת הבוקר. הוא היה גאה בעצמו על הלקח שלמד. שמח שהיא משקיעה בו כל כך הרבה.

פרק שלישי- אתגרים

הימים חלפו והוא נכנס לשגרת חיים כרכוש. כל כספו נכנס לחשבון הבנק שרק היא היתה רשומה עליו. היא העניקה לו כסף מזומן רק לצרכים המיידים ביותר כגון נסיעה או קניות בסופר מרקט. יומן הפגישות שלו היה מסונכרן עם שלה. כל ערב היא עברה איתו בדקדקנות על שגרת יומו למחרת עד לדקה. אסור היה לו לסטות ממנה כהוא זה. כל סטייה גררה ענישה. העונשים היו יכולים להיות מכות, קשירה, ריתוק, מניעת אוכל, חשיפה לקור או חום. הוא מעולם לא ידע מה יגיע אבל זה תמיד היה אכזרי וללא רחמים. כתוצאה מכך הוא למד מהר. מהר מאד. לבשל, לנקות, לסדר, לנהל את חשבונות הבית. הוא הסתובב כל הזמן בבית ערום ועם קולר וכמובן הזין שלו היה נעול היטב בכלובון על מנת שלא יוכל לאונן. כשהגיעו חברים לבקר אותה הוא נשלח לחדר השירות והסתתר שם.

לאחר שלושה חודשים היא הושיבה אותו למולה על הרצפה ואמרה לו שהיא מרוצה באופן יחסי ממצבו הנוכחי. הם יעברו לשלב הבא. הוא יהפוך להיות בן זוגה בפומבי. היא תציג אותו בפני משפחתה וחבריה כבן זוג שיוויוני אולם כמובן שברגע שיחזרו הביתה הוא יחזור להיות רכוש. כשהיא ראתה את החיוך שהתרחב על פניו היא אמרה-"אבל שום דבר אינו קורה ללא מחיר. על מנת שזה יקרה אתה תעבור סימון. כמו בקר." הוא החוויר. "אתה יכול לסגת" היא אמרה. אבל הבהירה לו שהמחיר יהיה שהוא יעלם מחייה לנצח. הוא לא היה מסוגל לחשוב על האפשרות כלל. הוא ביקש שהיא תסמן אותו. היא הודתה לו על בקשתו ונשקה לו על פיו. זו היתה הפעם הראשונה מאז הפך לרכושה שנוצר ביניהם מגע אינטימי שכזה. הוא היה נרגש.

באותו ערב הוא נעקד שוב על הדרגש. היא הראתה לו עיגול מתכת גדול בקוטר של כ5 ס"מ עם ראשי התיבות שלה בתוכו. הוא שמע אותה מחממת את המתכת במטבח על האש וראה שהיא הפכה להיות מלובנת. היא התקרבה אליו, נשקה לו על מצחו ארוכות, הוא החל להתמכר למגע ולאושר כשלפתע היא התנתקה והוא חש צריבה איומה על התחת שלו. היא השתהתה עם הברזל המלובן מספר שניות ואז ניתקה את הברזל. ריח של בשר חרוך התפזר בחדר. הוא ראה שהיא מפזרת אבקה שחורה על אזור הכוויה והבין שהיא דואגת שהצלקת תחלים עם גוון שחור של אבקת קעקוע. הכאב התחיל להיות בלתי נסבל. קשה יותר מרגע לרגע. היא שיחררה אותו מהדרגש ושלחה אותו לנוח במיטתה. את היומיים הקרובים הוא בילה אצלה במיטה. היא טיפלה בו במסירות, חבשה ומרחה משחות לפי הצורך. ביום השלישי הכאב כבר היה עמום למדי. היא התיישבה מולו במיטה ושאלה אותו איך הוא מרגיש. הוא ענה שהוא מאד שמח שהוא מסומן. שהוא שמח שהוא עושה דברים לשביעות רצונה. "מה אתה?" היא שאלה. "רכוש שלך. שום דבר מעבר לזה" הוא ענה. היא חייכה- "עוד נראה לגבי זה. יש לך עוד דרך עד  שאשתכנע". היא התקרבה אליו ולראשונה מאז שעבר לביתה שיחררה את הזין שלו מהכלוב שלא לפני מקלחת. הוא הביט בה באי אמון. הוא כבר ויתר מזמן על התקווה לגמור. "אתה רשאי להתחכך לי על התחת כשאני שוכבת על הבטן, אבל שלא תעיז לחדור למקומות שרכוש אינו מגיע אליהם" היא התרתה בו. היא התפשטה ונשכבה על בטנה. הוא נשכב על גופה הערום והחל להתחכך על התחת שלה. הוא גמר תוך מספר שניות. זה היה שמיימי. לאחר שנשכב על גבו לידה וליקק את הזרע שנטף ממנה בלי שהתבקש היא הסתובבה אליו ואמרה לו שהיא מקווה שהוא מבין שכל מה שקורה בחודשים האחרונים הוא הכרחי מבחינתה. "זו הדרך היחידה בה אני מסוגלת לחיות עם גבר. רק כרכוש. בחרתי בך אבל זה בא עם מחיר כפי שאתה רואה. רק כך אני מסוגלת לאהוב. לאהוב אותך כרכוש". לראשונה הוא הבין שהיא אוהבת אותו. כל צער, פגיעה או כאב שסבל היו שווים את הרגע הזה.

הימים חלפו להם. לו"ז מדוקדק, משימות משק בית, שינה קשור לקיר או ליד מיטתה, עונשים מדי פעם אבל הוא היה מאושר. היא אוהבת אותו. מדי פעם היא הרשתה לו להתחכך עליה ולגמור והוא הוקיר תודה על כל פעם כזו.

יום אחד היא הודיעה לו שיבוא לבקר אותה גבר בבית בערב.   היא הודיעה לו שהוא יארח אותו באהבה ובשמחה כפי שהיא רוצה ומצפה ממנו. הוא חשש מאד. מעולם לא אירחו גבר בודד. הוא לא ידע מה היא זוממת עבורו.

בערב הגיע לבית גבר נאה, גבוה ושרירי. הוא היה שחצן, מודע ליופיו וכוח המשיכה שלו ובטוח בעצמו. נראה היה שהוא יודע על המעמד שלו כרכוש למרות שהיא הורתה לו להיות לבוש. הוא הכין ארוחת ערב עבור שלושתם. הם ישבו ואכלו כשהיא והגבר צוחקים ומשוחחים. הוא שתק כל הארוחה וענה רק כשפנו אליו.

בסוף הארוחה היא הורתה לו לשטוף כלים ולפנות הכל. היא קמה מהשולחן, נטלה את ידו של הגבר בידה ומשכה אותו אל חדר השינה שלה. הם נכנסו פנימה ולא סגרו את הדלת. ממקומו ליד כיור שטיפת הכלים הוא יכול היה לראות שהגבר מפשיט אותה והם מתנשקים בלהט. הוא חש שאגרוף הונחת על בטנו והאוויר כולו יוצא מריאותיו. צריבת הקנאה היתה בלתי נסבלת. הוא מעולם לא ראה אותה עם גבר אחר והיה נוח לו להתעלם מדבריה כי היא אינה מונוגמית עד כה. הגבר הפשיט אותה לחלוטין ושקע עם פניו בין רגליה המפושקות. היא החלה לגנוח ולהתנועע. צלחת נשמטה מידיו, נפלה והתנפצה על הרצפה. היא עצרה את הגבר, קמה על רגליה וניגשה אליו. "אני צריכה להזכיר לך שאתה רכוש?" היא שאלה. הוא ענה שלא. הוא יודע זאת היטב. "יפה" היא אמרה "רכוש שמח בשמחתה של גבירתו, לא גורם לה צער". הוא ידע שזה נכון. הוא המשיך לשטוף כלים כשהיא נכנסה חזרה לחדר וכאקט של ענישה סגרה את הדלת מאחוריה. עכשיו הוא נותר רק עם הקולות והמחשבות. ההתמודדות היתה הקשה מימיו. האם הוא מקנא לה כגבר או מפרגן לה כרכוש. לאחר שסיים את מטלותיו התישב על הספה וחיכה. לאחר כשעתיים הדלת נפתחה שוב והגבר יצא החוצה, ערום. "היא גמרה 4 פעמים" הוא בישר לו. "זיינתי לה את הצורה, בכל תנוחה אפשרית. היה מצויין" הוא התמוגג והסתכל בו במבט מלגלג. איך היא הזדיינה עם פר ההרבעה הטיפש הזה הוא שאל את עצמו. "עכשיו תכין לי ארוחה קלה, אני רעב אחרי כל המאמץ הזה" אמר לו פר ההרבעה. בכוחות שלא ידע שיש בו הוא קם מהספה והכין ארוחה טעימה ומשוקעת לזה שזיין את אהובת ליבו. הגבר אכל והודה לו. לא טורח כמובן לנקות אחריו. הוא קם מהכסא וניגש לדלת. לפני היציאה הוא פנה אליו ואמר לו -"האמת היא שאני שוב חרמן אבל לא בא לי להעיר אותה, היא עבדה קשה. תתפשט בבקשה". הוא לא האמין למשמע אוזניו אבל ההרגל לציית היה חזק ממנו. הוא התפשט ונעמד על ארבע. הגבר בחן בעניין את הסימון על התחת שלו. "זה מחרמן מאד" הוא ציין כלאחר יד. לאחר מכן הוא נעמד על ברכיו מאחוריו וחדר אליו בגסות ובעוצמה כשהסיכוך היחיד הוא יריקה שהוא ירק על הזין שלו. הוא חדר אליו בעוצמה דקות ארוכות ואז לפני שגמר שלף את הזין ממנו ודחף אותו לפיו. הוא החל למצוץ את הזין עד שהגבר גמר בצעקה בפיו. הוא בלע את הזרע והודה לגבר. הגבר קם ממקומו וללא אומר יצא מהבית וסגר אחריו את הדלת. הוא קם ממקומו ופנה לכיוון החדרים כשפתאום הוא ראה אותה עומדת בפתח חדר השינה, ערומה ומסתכלת עליו.

"מה שלומך?" היא שאלה. "לרשותך גבירתי, הכל לרשותך. מטרתי היא שיהיה לך טוב. לך ולכל מי שסביבך." הוא ענה.

היא ניגשה אליו ומשכה אותו לחדר השינה שלה. היא דחפה אותו קלות אל המיטה והוא נשכב על גבו. "השלמת תהליך ואני גאה בך בצורה שאי אפשר לתאר" היא אמרה. "עכשיו מתחיל התהליך של לבנות אותך כגבר מחדש וכאהוב ליבי כשהבסיס הוא שאתה רכושי. אני אעצב אותך כרצוני ואתה תהיה הגרסה המושלמת של הגבר אותו אני אוהבת" היא המשיכה. "עברת את כל המבחנים ועמדת בכל המכשולים. השארת מאחוריך את האגו ואת העבר ואתה מוכן שאעצב אותך מחדש.". היא התיישבה על הזין שלו והחלה להתנועע וברגע השמיימי הזה של זיון משותף אחרי כל כך הרבה זמן הוא הבין שתחילת שארית חייו היא עכשיו.

לפני שנתיים. שני, 6 במרץ 2017, בשעה 23:50

אתה שוכב בתוך הכלוב שלך. לא כלוב וירטואלי. גם לא אתר. כלוב אמיתי. מטר וחצי על מטר. גובה מטר. סורגים דקים וצפופים. בינך לבין רצפת הכלוב מפריד מזרון נעים וסדין. יש לך גם שמיכה וכרית, אם כי טמפרטורת החדר נעימה ואין לך צורך בזה. 

אתה ערום, כמובן. קולר על הצוואר ותו לא. 

אין לך שעון. אין טלפון סלולרי. שלט הטלויזיה מחוץ להישג ידך וגם כך אי אפשר להכניס אותו לכלוב. הוא גדול מדי. אין לך מה לקרוא. 

אתה צופה בשמש ההולכת ושוקעת דרך החלון מבעד לסורגים הכפולים. של החלון ושל הכלוב. 

הצללים מתארכים על הרצפה עד שהם נעלמים. חשוך לחלוטין למעט אור הירח. 

אין חומר קריאה. לך, נרקומן המילה הכתובה, אין חומר קריאה. 

אין תחושת זמן מרגע שהחושך שורר. אין לך מושג מתי היא תחזור. אם היא בכלל תחזור הלילה. יש לך בקבוק ריק  כדי להשתין ובקבוק מלא מים כדי לשתות. כך, שזה יכול להמשך זמן רב. 

כבר ישנת והתעוררת ושוב ישנת. 

אתה נשאר רק עם המחשבות שלך. האם זו היתה כוונתה? לאפשר לך לחשוב? 

אתה מאוהב בה. 

 

לפני שנתיים. שישי, 17 בפברואר 2017, בשעה 01:14

נשלט סטרייט. סטרייט לחלוטין. לא נמשך לגברים. נקודה. 

לא במלתחה ולא בחוף הים. גם לא בבית לבד. 

אבל כשזה מגיע לשליטה פתאום העניינים מקבלים טוויסט שונה. 

אז למה פתאום שליטה גברית מעניינת ומושכת?

בגלל האלימות הטבועה בגברים?

בגלל שהזין הוא איבר שליטה טבעי?

כי לכולנו יש פנטזיה סמויה לגלות איך זה להכניס זין לפה?

אני חושב שכל אלו ועוד.

הסיבה העיקרית היא ששליטה גברית היא נטו שליטה. היא מנותקת ממשיכה מינית. מנותקת ממשחקי חיזור. זו שליטה טהורה. ודרמטית. 

הנשלט בא כדי להתרפס, לכאוב ולאבד שליטה.

השולט בא כדי לקחת, להכאיב ולדרוך.

אין סנטימנטים. אין אהבה. נטו שליטה. 

 

וגם כדי למצוץ זין. ולגלות אחת ולתמיד איך זה מרגיש כשגומרים לך בפה...

לפני שנתיים. שלישי, 14 בפברואר 2017, בשעה 08:40

זה מרגש לדעת שיש בעולם הזה גברים ונשים שנהנים לשלוט.

לא כתבלין בחדר המיטות.

לא כי הם רוצים להרגיש כריסטיאן פאקינג גריי.

לא כי הם חושבים שזה מה שמצופה מהם. 

גברים ונשים שנהנים שמשרתים אותם. 

גברים ונשים שנהנים להשפיל ולראות השפלה.

גברים ונשים שנהנים להכאיב.

גברים ונשים שאוהבים התמסרות.

גברים ונשים שנהנים שכל הדברים האלו קורים למענם. 

גברים ונשים שלא מתעניינים בהנאה של מי שכפוף להם. 

זה מרגש.

מאד.

אולי כי בי אין הנאה אמיתית מלקבל את כל הדברים האלו. כי זה זר לי. כי אדם שיהיה כפוף לי, מתמסר אלי, יכאב בשבילי לא באמת מפעיל אצלי מנגנון של הנאה. רק תחושת משחק והתנסות ותו לא. 

הכיף והאקשן מתחילים היכן שהשולטים מרגישים הכי בנוח. כשהשליטה אותנטית הכיף מתחיל. 

 

הרהורים של בוקר...

 

 

 

 

 

 

לפני שנתיים. ראשון, 12 בפברואר 2017, בשעה 19:36

אני לא דורש. 

אני לא מבקש.

אני רק מספר מה הייתי רוצה. מה אני צריך. 

מדי פעם אני צריך שלא תהיה הקשבה. שלא יסתכלו לי בעיניים. שלא יבינו אותי. שלא ידאגו לי לפני או אחרי.

מדי פעם אני צריך אובדן שליטה וכאב. חד, מתמשך וחזק. 

מדי פעם אני צריך להתפשט מיד בכניסה לבית. לרדת על 4. לחטוף סטירה על מבט לכיוון האסור. 

מדי פעם אני צריך להיות קשור. היטב. בלי שום יכולת להשתחרר. להיות חסר אונים. בלי הבטחה להצלה או מקום מפלט.

מדי פעם אני צריך לחטוף. מכות. הצלפות. כאב. חום. כאב עז, מתמשך, ללא הפוגה. 

מדי פעם אני צריך להגיע לקצה. להתחנן שזה יפסק. 

מדי פעם אני צריך שזה לא יפסק. גם אם ביקשתי.

מדי פעם אני צריך שיותירו אותי כך בסוף. קשור. כאוב. חבול. 

מדי פעם אני רוצה שממש יהנו מזה. מהמקום אליו הגעתי. מהצורך שלי. מהצורך שלך. 

מדי פעם אני צריך. לעבור איפוס. איתחול מחדש. להרגיש ולטעום את החיים. במלוא עוצמתם. 

מדי פעם. 

לפני שנתיים. שישי, 10 בפברואר 2017, בשעה 18:17

אצלי שמור מקום מיוחד של חיבה לספנקינג. 

אפשר לגרום לכאב במגוון דרכים ועם מגוון של מכשירים. ספנקינג היא דרך לא יעילה במיוחד להכאיב. גם היד של המכה כואבת בשלב כלשהוא ואין ספק שקיין (לדוגמה) הוא אפקטיבי בהרבה מבחינת העוצמה והכאב ביחס להשקעה. 

אולם, יש משהו מדליק, מענג ומטריף בספנקינג. 

מעורבים בו אלמנטים של חינוך ואהבה. קשה להתעלם מהקונוטציה של הורה וילד בהקשר הזה. גם ללא להכנס לdaddy issues מערכת היחסים בין הורה לילד מבוססת על חינוך מתוך אהבה. יש כיף בבדסמ שנעשה מתוך יחסי שליטה וכוח אבל יש גם אושר ועונג מיוחדים שקיימים רק בבדסמ שנעשה מתוך אהבה. בתוך האהבה ובתוך החינוך ניתן לשלב גם מערכת שבה הבדסמ משמש כדי לקדם את הנשלט ולהנחות אותו. 

אתה ובת זוגך יושבים ומדברים. לפתע מתברר לה שלא עשית מה שהיא ביקשה. זה היה חשוב לה. היית אמור להשלים פרויקט, לבקש העלאה או לקנות עבורה דבר מה. פתאום הפנים שלה מתכרכמות. היא כועסת. היא צועקת עלייך ונוזפת בך. אתה מנסה להצטדק. יש לך מלא תירוצים. היא מבינה שכך זה לא ילך. לא הבנת את מה שהיא ניסתה ללמד אותך. היא אומרת לך לעמוד ולהתפשט. אתה מביט בעיניה לראות אם זה רציני. כן. זה רציני. אתה נעמד ומתפשט. היא מצביעה על ברכיה. אתה נשכב על הברכיים שלה. התחת חשוף לעיניה. היא אוהבת להתעסק לך עם התחת. אבל הפעם זה לא יהיה נחמד. התנוחה מאד משפילה. אבל גם בטוחה. אתה ילד אהוב בידיים של אמא. אין יותר מוגן מזה. המכות מונחתות אחת אחרי השניה. אתה מופשט בבת אחת מכל מערכת היחסים ומארג הכוחות שהיה ביניכם. היא כועסת ומחנכת אבל אוהבת. הכל יחד. המכות ממשיכות.  זה כבר ממש לא נעים. זה מתחיל מאד לכאוב. היא עושה הפסקה כדי לדבר ולהסביר ומיד ממשיכה. 

לאחר שהיא באה על סיפוקה אתה נשלח למיטה ערום. לחשוב. בהמשך הערב היא תחבק אותך. תשכבו בהרבה אהבה. אתה כבר לא תחזור על הטעות שעשית. ובסופו של דבר, אתה יודע שזה לטובתך. 

 

לפני 3 שנים. שלישי, 9 באוגוסט 2016, בשעה 11:58

מנסה להעביר חוויה שמשנה את המציאות במספר מילים מצומצם ככל האפשר.

 

אני שוכב על המיטה. ערום. קשור בידיים לשני צידי המיטה. צלוב.

היא יושבת עלי. 

יש משהו שהיא ניסתה להראות לי פעם אחר פעם במשך החודשים האחרונים. אני נלחמתי ובעטתי. הסברתי והתווכחתי. חשבתי שאני צודק.

"האם תגיד שוב שאתה ###?"

"כן"

סטירת לחי מצלצלת.

 

"האם תגיד שוב שאתה ###?"

"כן"

סטירת לחי מצלצלת.

 

"האם תגיד שוב שאתה ###?"

"כן"

סטירת לחי מצלצלת.

 

"האם תגיד שוב שאתה ###?"

"כן"

סטירת לחי מצלצלת.

 

בשלב מסוים הפסקתי לענות. הסטירות כבר כאבו יותר מדי. רק הקשבתי לה. הקשבתי ובפעם הראשונה שמעתי אותה. הדמעות ירדו מעצמן. הרבה דברים הסתדרו לי. 

תודה לך. 

יפה וסקסית ומוארת. 

לפני 3 שנים. שלישי, 2 באוגוסט 2016, בשעה 00:21

אושר צרוף הוא להחזיק ספר חדש ביד.

לא ספר ספריה.

לא ספר מושאל.

גם לא ספר ממבצע 4 ב100.

ספר חדש שחמדת אותו כבר זמן רב. הצצת לעברו בחנות הספרים. עילעלת בו. קראת עליו ביקורת. בסוף נכנסת לחנות ונתת 100 שקלים (פחות או יותר) טבין ותקילין. 

זו לא מתנה למישהו.

גם לא ספר עיון לסלון.

ספר בשבילך. מעניין ומטלטל. ספר שלא תוכל לעזוב אותו. ספר שיגרום לך ללכת לישון ב3 בבוקר. שתשלם בעטיו מחיר בעבודה. עייפות.

בשביל לקנות אותו אתה צריך לאהוב את עצמך מספיק. לקנות לעצמך מתנה. לא להתייחס לכסף המבוזבז או ליערות הגשם בברזיל. לעשות עם עצמך אהבה סאפיוסקסואלית.

אושר צרוף.

 

גילוי נאות:

כותב שורות זה רכש אייפד כדי לשמור על יערות הגשם בברזיל אך המסך התנפץ באירוע מצער. לשמחתו. 

לפני 3 שנים. שני, 1 באוגוסט 2016, בשעה 09:07

המקום:

מיטה זוגית ישנה. חדר קטן. דירה של רווקה תל אביבית.

המשתתפים:

אני.

היא-קולגה מהעבודה. הקשרים נוצרו בנסיעה משותפת.

הסיטואציה:

היא על ארבע. אני מאחוריה. חודר אליה.

 

"חזק יותר. חזק יותר" היא צועקת. "תזיין אותי חזק". עד שאגן הירכיים שלי לא נחבט בעוצמה בתחת שלה היא לא מפסיקה לצעוק. "תעשה אותי חזק" היא דורשת. אגלי זעה מצטברים על מצחי. הגב שלה מבהיק מזעה. בעבר הייתי נדלק מאד מהסיטואציה. עכשיו, אני מסתכל עליה מנותק. מהצד. מה אני עושה פה? אני שואל את עצמי. למה אני לא עם אהובתי? על הרצפה, מנשק את כפות רגליה.

הגברת מהדירה מתהפכת על הגב ומניחה את רגליה על כתפי. סעמק. מדובר בלוליינית. "תמשיך, תמשיך, חזק" היא דורשת. 

אני ממשיך. ג'נטלמן. עלמה במצוקה.

עכשיו היא רוצה לעמוד מול המראה ושאזיין אותה מאחור כדי שתוכל להסתכל. 

זה כבר נהיה ממש מעייף. 

כשעתיים ארך האירוע. 

כנראה שבגילי, אם אתה לא שם בראש זה כבר לא זה. מזל שאזור החלציים שלי מנותק מהראש. אחרת היתה מבוכה גדולה.

בסוף, היא מלטפת לי את הגב ואומרת בקול חתולי "שמעת על בדסמ?". אני מהנהן. "יש לנו קשר מדהים. אני רוצה להתמסר אלייך. אני לא מאמינה שאני אומרת את זה אבל איתך הייתי יכולה להיות השפחה שלך".

מותק. פיספסת. רק ב180 מעלות. 

 

לפני 3 שנים. שני, 1 באוגוסט 2016, בשעה 03:08

אתה עירום. על ארבע וממתין. עומד לך. 

היא יושבת על הכורסה דקות ארוכות ומסתכלת עלייך. לא מדברת. 

לפתע היא מתרוממת וניגשת אלייך.