המקום:
מיטה זוגית ישנה. חדר קטן. דירה של רווקה תל אביבית.
המשתתפים:
אני.
היא-קולגה מהעבודה. הקשרים נוצרו בנסיעה משותפת.
הסיטואציה:
היא על ארבע. אני מאחוריה. חודר אליה.
"חזק יותר. חזק יותר" היא צועקת. "תזיין אותי חזק". עד שאגן הירכיים שלי לא נחבט בעוצמה בתחת שלה היא לא מפסיקה לצעוק. "תעשה אותי חזק" היא דורשת. אגלי זעה מצטברים על מצחי. הגב שלה מבהיק מזעה. בעבר הייתי נדלק מאד מהסיטואציה. עכשיו, אני מסתכל עליה מנותק. מהצד. מה אני עושה פה? אני שואל את עצמי. למה אני לא עם אהובתי? על הרצפה, מנשק את כפות רגליה.
הגברת מהדירה מתהפכת על הגב ומניחה את רגליה על כתפי. סעמק. מדובר בלוליינית. "תמשיך, תמשיך, חזק" היא דורשת.
אני ממשיך. ג'נטלמן. עלמה במצוקה.
עכשיו היא רוצה לעמוד מול המראה ושאזיין אותה מאחור כדי שתוכל להסתכל.
זה כבר נהיה ממש מעייף.
כשעתיים ארך האירוע.
כנראה שבגילי, אם אתה לא שם בראש זה כבר לא זה. מזל שאזור החלציים שלי מנותק מהראש. אחרת היתה מבוכה גדולה.
בסוף, היא מלטפת לי את הגב ואומרת בקול חתולי "שמעת על בדסמ?". אני מהנהן. "יש לנו קשר מדהים. אני רוצה להתמסר אלייך. אני לא מאמינה שאני אומרת את זה אבל איתך הייתי יכולה להיות השפחה שלך".
מותק. פיספסת. רק ב180 מעלות.
