אתה שוכב בתוך הכלוב שלך. לא כלוב וירטואלי. גם לא אתר. כלוב אמיתי. מטר וחצי על מטר. גובה מטר. סורגים דקים וצפופים. בינך לבין רצפת הכלוב מפריד מזרון נעים וסדין. יש לך גם שמיכה וכרית, אם כי טמפרטורת החדר נעימה ואין לך צורך בזה.
אתה ערום, כמובן. קולר על הצוואר ותו לא.
אין לך שעון. אין טלפון סלולרי. שלט הטלויזיה מחוץ להישג ידך וגם כך אי אפשר להכניס אותו לכלוב. הוא גדול מדי. אין לך מה לקרוא.
אתה צופה בשמש ההולכת ושוקעת דרך החלון מבעד לסורגים הכפולים. של החלון ושל הכלוב.
הצללים מתארכים על הרצפה עד שהם נעלמים. חשוך לחלוטין למעט אור הירח.
אין חומר קריאה. לך, נרקומן המילה הכתובה, אין חומר קריאה.
אין תחושת זמן מרגע שהחושך שורר. אין לך מושג מתי היא תחזור. אם היא בכלל תחזור הלילה. יש לך בקבוק ריק כדי להשתין ובקבוק מלא מים כדי לשתות. כך, שזה יכול להמשך זמן רב.
כבר ישנת והתעוררת ושוב ישנת.
אתה נשאר רק עם המחשבות שלך. האם זו היתה כוונתה? לאפשר לך לחשוב?
אתה מאוהב בה.