לביאה סגולה

כמו במימז הזה של ארץ נהדרת

'אין מילה כזאת בעברית' .

חושבת שכבר כתבתי פעם פוסט על זה. 

זו לא הרגשה של התרסקות אלא סוג של ריחוף במצב של ריק. 

שאין צפון דרום,אין רוח או שמש.

מצב של דריכות ואדישות

אחרי מסיבות והנאות ובילויים מרגשים

נחתתי ישר לשבוע מחלה 

ומשם לשבוע עבודה מטורף

שממשיך לסופש ללא שינה וחיבור למחשב 

ו למיליון קובצי אקסל. 

לא סקסי.

וזה מעצבן. 

כי לא בא לי לחזור לשם וכל כך קל לחזור לשם.

לשמיכי המדכא הזה של הלבד

והרחמים העצמיים

והnumbness של השגרה.

אין לידי חברות קרובות

כך שאין איזה מפלט לשעה שלא יתיש אותי מדי

אז עבודה ובית ועבודה ובית

והחרא של נקיונות פסח -

אני לא מנקה אבל כל הלחץ מסביב מהנציב העליון בבית. 

לא בא לי לרשום פוסטים כאלה מדכאים

היו לי מספיק מאלה בכל מדיה אפשרית.

רוצה לחזור לתלם של בילויים מסיבות שמחה

ולבסס את העסק שלי שבינתיים קפוא ולא זז. 

כאילו איך שאני טיפה מתקדמת

אז הבוץ הטובעני הזה מושך שוב. 

אוף די.

ומשום מה המדיה החברתית שקטה כאילו אני באי בודד.

מעניין ,כשהייתי נשואה, המסנג'ר בפייסבוק לא הפסיק לצפצף.

היום ? - מי אני בכלל? 

לא מתקשרים איתי ישירות

הכל דרך זו וזו. 

מרגישה קצת שקופה .

כי הכל קורה מסביב ואני נגררת.

טוב ,אני באמת נופלת לשמיכי של חרא.

מסריח.

הלכתי לישון.