כמו בשיר של יהודית רביץ.
מנסה לא לחשוב בצורה קורבנית
לעשות זום אאוט על הסיטואציה שנקלעתי אליה.
נסעתי לצפון,התנתקתי מהכל.
להתרחק ריגשית,נפשית,פיזית
נונו ,נועה קילה וקצת פול טראנק בגלל החספוס
קצת אלכוהול ומלא ילדות שלי ושל המהממת שאיתי.
הדמעות יבשו
והכעס קצת נרגע
והעלבון גם
ונשאר רק כאב עמום
וצלקת.
מיו מנחמת ויודעת להגיד את הכל נכון
ביחד איתה מנתחת את הכל
והיא אומרת שזה בסדר להרגיש מה שאני מרגישה.
הוויצ'ר מחבק מרחוק וסופג את הדמעות שלי. מדמיינת אותו מחבק ומנחם ואותי מתרפקת עליו.
לא באה להרים אצבע אל האשמים כי זה,יהפוך אותי לקורבן. אנשים מתנהגים לטובתם בלבד
יש כאלו ששמים לב את מי הם דורסים ויש כאלו שלא
ואותי קל לדרוס ולרמוס
כי אני יוצאת מהר מאוד מכל תחרות
ואני טובה ומכילה ומרימה ומאפשרת
מאפשרת לאחרים לפגוע בי
ולהעניש אותי בלי פרופורציות
לעקוץ ספק בצחוק
להזמין אותי ואז לייתר אותי
ואחר כך לבוא בחיבוק כאילו לא קרה כלום והכל בסדר ולגיטימי
ועוד -להכניס אותי לתחרות השתנות ,ספק לטובתי.
להציב תנאים כדי לעשות לי טובה.
הרחמים האלו מיותרים,מתנשאים ומגעילים אותי.
חוסר מודעות עצמית שכזאת.
רק יכולה להגיד תודה לאיש הזר הזה שהיה שם
ברגע הנכון
שקלט את המבט שלי .את המצוקה ואת הסערה
וידע לאסוף אותי לחיבוק,כי זה מה שהייתי צריכה.
הפצע הפתוח הזה לאט מגליד אבל הצלקת תשאר.
יש גבולות שלא חוצים.
