לביאה סגולה

המחשבות באות והולכות 

כשהמנוע עובד והדרך ארוכה 

שירים  ברדיו,מהווים מוזיקת רקע נעימה

לרגע אני כמעט מושיטה יד להחליף תחנה

בסוף מוותרת

חלק מהמוח ממשיך בריכוז בנהיגה

והחלק השני אומר - 

יאללה יקום - bring it on.

אני מתחברת והמסרים מגיעים בגלים

תחילה כחצאי משפטים לא קשורים

ואז רצף 

ואז בום - התובנה נוחתת.

זה כמו ללכת במבוך ואז למצוא את היציאה.

להבין שהדברים שפתרתי במבוך

הביאו אותי למקום אחר

שלמדתי על עצמי דברים

להתבונן מהצד ,לבחון,

להבחין בדברים שאחרים לא רואים,

להיות אמפתית,

לעזור,לתת מעצמי ,להיות חלק לרגע או יותר,להעצים,לתת יד, להחזיק,להוביל

ואז... להביט במי שממשיך בלעדיי.

מלווה עד חלק מסוים בשביל .

אני כאן בשביל אחרים,לא עבור עצמי

מקלפת שכבות של חוסר בטחון

של צורך בוודאות

מגלה חוסן חדש 

מה כבר יכול עוד לפגוע בי

אם הלב שלי לא פועם על 220 ,הוא לא פועם.

אבל המיינד -הוא שקט.

לא רץ לכל הכיוונים,לא מחפש הגדרות, 

לא נכנס למסגרות

לא באמת חש  FOMO  או FOBO

מבינה שזה וויב שקולטת מאחרים אבל לא בא ממני.

אתמול לרגע פקפקתי בייעוד שלי 

היום, לא.

המכשפות של השבט תמיד חיו לבד,הרחק ביער

בבקתת עץ,כשמסביב קולות הטבע

והיקום.