בימים רגילים אני לא מצליחה לגרד את עצמי מהמיטה
בימים האחרונים הצטרפתי למועדון ה- 6 בבוקר.
למרות שאני שוב על סף אפיסת כוחות
מעבודה,נקיונות,קניות,בישולים
וכמובן לארח.
בין לבין תוהה לעצמי וחושבת.
בכלל לאחרונה בא לי להעלם מהרשת.
עברה שנה ואיזו שנה זו היתה.
שנה שפחדתי ממנה כל כך הרבה זמן
שרדתי אותה והיקום לא קרס לתוך עצמו
כאבתי, בכיתי,התרסקתי ,צללתי לתהומות
למדתי לעלות משם צעד אחרי צעד
לעיתים החלקתי שוב אחורה אבל לא ויתרתי
שברתי אמונות ברצון או שלא
השליתי את עצמי לא פעם ונפגעתי
יצאתי ,ביליתי,נהניתי
שמרתי אמונים לעצמי ולא ויתרתי
למדתי לשמור על הגבולות שלי
להגיד מה לא ובעיקר מה כן
לשמור על החופש שלי
להתאהב,להתאכזב ושוב ושוב
כי כשהלב הזה לא פועם על 200,הוא לא פועם בכלל.
ולפני הכל -בתוך כל זה הייתי ועדיין צריכה לתפקד בכובעים האחרים- אמא,בת,אחות.
החזקתי ידיים לכולן,בתוך כל הטלטלות ובסופות הקשות
כשחטפתי את הגלים שלהן בזו אחר זו ולפעמים ביחד,עמדתי בסערה
לאט לאט ,ניתבתי את הספינה אל חוף מבטחים ונשכבתי לנוח לרגע על החוף,באפיסת כוחות,
אבל רק לרגע כי סערה חדשה תמיד מגיע אחריה ובלית ברירה מצאתי את עצמי על ההגה,חובשת את כובע הקפטן.
לפעמים ,רציתי למצוא לי מערה להתחבא בה,רגע אחד ,מחוץ לעולם,בשקט,בלי תפקידים,בלי מטלות,בלי אחריות,בלי הגדרות,בלי כל המשא הזה על הכתפים
להתחמם מול אש בוערת ,לצלול אל חיבוק עוטף ולשכוח הכל . לרגע.
ומה הלאה?
מה שיהיה יהיה.
אם אכאב,אם אצחק,אם אוהב,אם אבכה,אם ארקוד,אם אנוח,אם אנתב שוב בסופות,
הזמן יחלוף כי זה מה שזמן עושה
הלילה מגיע ואחריו יום חדש.
💜
