כשהחיים שלי נופלים לכאוס אחד גדול
אני מדמיינת את עצמי בההוריקן
כ שמסביב הכל אפור ורועש ומסתובב
ואני לא רואה את הבחוץ.
ככה עפה לי במרכז הצינור
כשהרוח פורעת את השיערות
ואבק נכנס לעינים.
פעם,הייתי עוזבת ידיים ונותנת לסערה להוריד אותי לתהומות הנשיה. לחבק בעצב, בדכאון,לקבל תחושה שזה לא ייגמר לעולם ומכאן אי אפשר לצאת.
היום ,אני מדמיינת את עצמי בעין הסערה
והרוח משתוללת מסביב.
נכון שעדיין זה שורק באזנים
השערות מתעופפות והאבק בעינים
אבל פתאום אני מצליחה לראות פה ושם נקודות אור
אני יודעת גם שאף סערה לא נשארת לנצח
וגם זו תעבור.
אין בי עודף אופטימיות ולא כיף לי בכלל כרגע
כשמדי פעם נכנס לעין הסערה הזו
גם איזה דבר שמחטיף לי עוד כאפה לפרצוף ומטלטל מצד לצד.
ועדיין ,אני מנסה לעמוד בזה ולפעמים גם מצליחה.
כי אני חזקה ,אני באמת מאמינה בזה שאני חזקה.
נכנסת למוד אוטומטי ומתפקדת היכן שצריכה לתפקד,גם אם זה אומר לג'נגל בין כמה דברים במקביל
לבוא הביתה אחרי יום עבודה עמוס,לטוס לבית חולים ,לחזור חזרה ולהרגיע ולהכיל את הקושי של הילדות שלי
ואז לשבת קצת מול הנטפליקס ולברוח אל מחוזות רחוקים.
לרגע אחד,בכאוס הזה מתחיל להמצא סדר
לרגע אחד,הסערה שוככת ואפשר לראות מעבר
לרגע אחד,להרשות לעצמי לרצות.
והבסטיות -ששם אני פורקת הכל. יודעות לחבק ,לנחם ולהכיל. אוספות את הרסיסים ומחברות מחדש בחוט של זהב.
לא סתם אחד המשפטים שהכי מלווה אותי בחיים הוא ציטוט מתוך השירנשל יחזקאל רחמים -
'וספגתי סופות ונותרתי אני'
אז עכשו זה זמן סופה
מה יוותר מזה?
כנראה שאני.
