לביאה סגולה

"אבל הכי בוער לי

זה איך אני עובר את היום..." 

השיר הזה עובר לי בראש עכשו. כמעט חצות . סופש מסתיים עוד רגע. אחרי הופעה מטורפת שגירדה לי את הלב בפומפיה והיום מנוחה ועניני בית וקצת פלירטוטים במסנג'ר. משלימה סדרות בנטפליקס ומשלימה עוד סבב כביסות.

באתי לחלום ? 

תוהה לפעמים אם מותר לי בכלל.

אולי באמת אני צריכה לשנות קצת פוקוס ולרגע אחד לדמיין שאני בדיסני ,שיש איזה הפי-אנדינג להכל.

אני כזה אדם אופטימי,מאמינה שהכל יסתדר לבסוף אבל במציאות -מסתכלת על החיים וזה לא קורה.

לא לי ,לפחות.אבל בהחלט עוזרת לאחרים שזוכים בזה.מחזיקה להם את היד ואז הם משחררים וממשיכים ואני נשארת איפה שאני.

אני באתי לחלום ?

גדלתי בפלורנטין ,עוד לפני שהיא התמלאה בבתים משופצים,בתי קפה ומגדלים לעשירים. גדלתי בפלורנטין שהיתה מלאה במוסכים ונגריות. פלורנטין שהיתה מתרוקנת בשעה 5 אחהצ ויכולת לשחק מסירות באמצע הכביש. פלורנטין המחוספסת ,הלא נעימה,בטח לא לילדים.

אז נשארתי רוב הזמן בבית. לא היה לי משעמם לרגע. חייתי בעיקר בראש שלי. ילדה מלאה דמיונות.

עם כלב דוברמן ענק וצב שמצאנו כשהגענו לדירה (ואחר כך הרגו לי אותו,ילדים מנוולים מהשכונה)

אמא שלי היתה מביאה לי שאריות בדים מהמתפרה בה עבדה ואני תפרתי מלתחות שלמות לבובות שלי. ברביות,אבל לא "אמיתיות" . כאלו מפלסטיק ,של השוק או החנות ליד המכולת. עדיין,אהבתי אותן ובסבלנות,כשרון רב ועדינות  ,תפרתי להן בגדים. -חצאיות,שמלות,חולצות,ג'קטים ומעילים.

סרגתי במסרגת קרושה' שמלות קטנות וגם צעיפים.

היה להן יותר בגדים משלי היה בכל הארון,בשנים שגדלתי שם.

בתור הילדה הקטנה בבית -העולם בחוץ היה גדול ומפחיד.

אז נשארתי רוב הזמן בבית. בבנין בין שתי קומות,שתי דירות,שאחת מהן ריקה .

אני באתי לחלום ?

מעט הספרים שהיו לי היו אגדות וסיפורי עמים. לא כאלו שכולם מכירים היום; אלו ששיכים יותר לפולקלור עתיק. בלי הפי-אנדינג,בלי נסיכות במצוקה ואבירים מצילים.

קראתי אנציקלופדיות וחוברות טבע. קראתי ספרי מד'ב .ידעתי מי זה אסימוב ,לפני שידעתי מי זה הנס כריסטיאן אנדרסן.

למי היה זמן להיות נסיכה? החיים קרו תוך כדי והם תמיד היו קשים וכואבים ומלאי סבל.

עברו 40 שנה מאז . מעט מאוד רגעים טובים נחרטו לי בזכרון מהתקופה הזו.התקופה ההיא חרוטה לי בראש כזמן טראומתי. עכשו אני מבינה את זה . כשאני עוברת שם כל פעם ,אני מצטמררת. מרגישה את הואקום הזה בגוף. בגילאים כל כך קריטיים, נחרטו בי הצלקות הכי עמוקות.

אני באתי לחלום ?

הצלקות האלו איתי בכל יום. חשופות,כואבות,פועמות.

אני לא באה לחלום,

כי אז החיים קורים ומסיטים אותי חזרה למציאות. 

בראש שלי, עדיין לא משעמם לי אף פעם. תמיד יכולה להתעופף לי לעולמות רחוקים.לחיות חיים שלמים בדקה או בשעה

אבל לחלום שיתגשם? כאילו שזה עובר דרך מראה ואז קורה ההיפך. 

היכן הכוונה שלי נעלמת בדרך ? ואולי אני לא מרשה לעצמי? מרגישה לא ראויה שזה יתגשם?

לרצות לעצמי?בכלל מגיע לי? כשכל החיים האלה קורים מסביב? 

"אני באתי לחלום?

אבל הכי בוער בי זה איך אני עובר את היום ...."