130 זה הקמ'ש שאני נוסעת בו בימים האחרונים.
זה לא אני ,זה האיוניק שלי
אם זה לא 3 קמש בפקק
זה 130 קמש בכביש ריק ומהיר.
המוזיקה ברקע ,יודעת לפרוט על המיתרים הנכונים
המחשבות עפות להן
למרות שהמוח מרוכז ומפוקס לגמרי הנהיגה
130 קמש ....
ברכב או בראש שלי?
130 קמש ....
מוצאת שהנשימה שלי מואצת ונעתקת לרגע.
מאלצת את עצמי להאט ,לקחת הרבה אויר
ועוד פעם ועוד פעם
ואחר כך זה כבר בסדר.
הגוף מתחיל לרעוד קצת למרות שהחימום על הרתחה.
אולי זו העייפות ,
אולי האלכוהול שירד ועלה מהר מדי בתחילת הערב
ואולי זה רק הלב שעוד רסיס מתפורר ממנו.
איך זה תמיד מגיע לאותו המקום
מה שעולה לי בראש
זה אותו הדימוי
זו אותה ההרגשה
של הילדה הקטנה הזו שעומדת בפינת החדר
ומרגישה הכי לא שייכת בעולם
הכי מכוערת
הכי לא אטרקטיבית
הכי לא שווה.
שלא משנה מה אלבש ואיך אתאפר
וארקוד במרכז החדר
תמיד ארגיש ככה
כשאראה עינים של גבר שנודדות ממני
אל אחרת ונשארות שם,
חושקות ועורגות .
כמה חסר לי שמישהו יראה רק אותי.
שיגיד לי שאני יפה (גם אם אני לא )
שיסתכל עליי במבט אפל מתשוקה
ולא משנה מי נמצאת מסביב
המבט והידיים שלו יהיו עליי
ויתנו לי להרגיש הכי מיוחדת העולם
הכי יחידה
הכי נאהבת.
קצת כמו שהרגשתי עם ההוא ,שחתך בוואטסאפ.
עכשו רק הבנתי את זה
כי לרגע,באמת רק לרגע באמת הרגשתי ככה.
כשישבנו בבר מלא באנשים
והוא לא שם לב לכלום והיה מרוכז רק בי
וגרם לי להרגיש הכי רצויה.
למה בכלל נזכרתי בו עכשו?
זה נגמר ועבר.
אולי אני נאיבית ,תמימה,טיפשה
אבל לפעמים הילדה הקטנה הזו
שהיא כבר בת 46 וקצת
רוצה שגם אליה ישימו לב
ולא רק 'על הדרך'
שיראו אותה בין כל השאר.
שיגרמו לה להרגיש מיוחדת.
ולא עוד גרגיר חול בסופת הוריקן
במהירות של 130 קמ'ש....
💔
