אני לא יכולה להסתובב עם חיוך כשיש מעליי ענן שחור.
אני רוצה להיות אופטימית,להרגיש שיהיה בסדר ולא מצליחה .
כי אני מפחדת.
כי אני בטראומה מדברים שקרו בעבר
כי המחשבה על לאבד הורה נוסף ,היא בלתי נסבלת.
ופורים מתקרב וזה הזמן שאני הכי אוהבת בשנה. בשנה שעברה העיב על זה ענן הגירושין ועדין הצלחתי להנות
השנה ,הכל במן ערפל כזה. הכל ממתין לרגע האחרון. אם יקרה ,לא יקרה ומה יקרה.
קניתי כרטיסים למסיבות פורים ,יש כבר תחפושות בתכנון .
קניתי כרטיס לסינאטיק אבל החלטתי לוותר.
יודעת שזה יכניס אותי לסחרור שאני לא רוצה כרגע. ריגשית ופיזית.
רוצה להשאר עם מה שטוב לי. ברגוע. להיות בסערות הנכונות,כאלו עם הרוח הנעימה והחמימה.
נדמה שאין טוב בלי רע
ואין רע בלי טוב.
בינתיים מרגישה שהולכת עם מעיל מברזל. כבד כבד כבד.
גייסתי את המשפחה בלית ברירה. צריכה שיחזיקו לי קצת את הכנפיים. הטייסת לא יכולה להתרסק עכשו . המטוס חייב להמשיך לעוף.
חוסר האונים הזה מבאס .מעיב ומקשה.
אומרים שהכי חשוך לפני עלות השחר.
ולי בכלל בא להתכרבל ולהמשיך לישון.
