לביאה סגולה

דיי מחורבן יש לציין.

מה עוד לא הבנתי ?

שאסור לי לתכנן תוכניות ? עוד לא הבנתי ???

טוב ,אז אמשיך לחטוף כאפות מהחיים

טלפון אחד בבוקר מקפיץ אותי.

מנסה להתארגן הכי מהר ולנסוע ואז כל העיר סגורה. 

מבזבזת 50 דקות בנסיון לחזור הביתה כי אין סיכוי להגיע מעבר לקצה הרחוב.

אני בעצבים - זה מה שהילדות רואות.

הן נוסעות לדודים ואני מצליחה להגיע לבית חולים. הכל בסדר,מתאוששת רגועה.

נוסעת צפונה. מגיעה למשפחה. מוזיקה,אנשים ,הרבה אוכל אבל לא מצליחה להרגיש טיפת שמחה.  טיפה. משהו שם בפנים פשוט מת.

מזל שאני עם משקפי שמש כל היום שלא ישאלו למה הדמעות בעינים.

אחרי שעתיים אוספת את עצמי ואת הבנות וחוזרת הביתה.כל אחת נזרקת בספה אחרת.

באפי ברקע. סתימת מוח טוטלית.

הילדה מנסה להכין אוכל ושורפת את המחבת

שוב פוגשת אמא עצבנית

נאלצת לעזוב הכל ולהכין בעצמי ארוחת ערב

באפס סבלנות.

רועדת ודומעת מסטרס. עוד שניה שוברת את המטבח.

סטרס.

מבינה שזו הפכה להיות מערכת ההפעלה שלי

או יותר נכון -  חזרה להיות.

זה כמו לשבת על חבית נפץ.

כל הזמן.

וזה כבר כואב לי בבטן ואני רואה את הפנים שלי משתנות

את האור הכבה בעינים.

ואת הנפש נשברת

ואני לא רוצה 

אני לא רוצה קביים.