קניתי כרטיס יחיד ממזמן.טעות ראשונה.
ממש רציתי ללכת ,להתפרק
למרות שלאחרונה זה מתרחק ממני
אבל היום ,לא יודעת למה
אחרי לילה ללא שינה במיון בי'ח ,
החלטתי שכן רוצה לשנות אוירה ולהתקרחן קצת. לשכוח לערב אחד את הכל. לכבות טלפון ולהכנס לעולם אחר.
השלמתי שנ'צים קצת וכבר החלטתי מה ללבוש.
לא היה אכפת לכלום- היום הולכת לטרפת של סינאטיקס להתפרק לגמרי.
ואז נכנסתי להתקלח.
מתחת למים,ברעש הזה של הזרם
הרגשתי שמשהו מגיע.
תובנה ,אזהרה,פחד ,לא יודעת מה בדיוק.
וזה נחת וזה לא עזב.
חשבתי שזה סתם מחשבה מלחיצה אבל זה היה כל כך ברור ופתאום הכל התחבר .
יצאתי מהמקלחת עם השלמה שאני לא הולכת. ככה,בכמה דקות. הכף נטתה לצד השני המוחלט.
לבשתי פיג'מה במקום רשת ותחרה
והתארגנתי עם הילדות לערב סרט משפחתי.
נכון שיהיה לי פומו
נכון שיהיו שם אנשים מדהימים שאני מכירה
ועוד כמה שאשמח להכיר
נכון שיכולות להיות הפתעות
ומפגשים מענינים.
אבל נכון גם שאני אהיה שם לבד
ואת זה,אני לא מסוגלת יותר לשאת.
והעצב הזה השתרש בבטן ולא מרפה
מביא אותי למסקנה ,להבנה ולהשלמה
שאת המקומות האלו לא אפקוד יותר במצבי.
זה נגמר.
עם כל העצב שבדבר כי אני כל כך אוהבת את זה ,
אבל להעמיד פנים שכיף לי -רק יעמיק את הסבל
אז למה ?
חסר לי סבל בחיים?
רק היום קיבלתי הודעה שתקעה סכין מסובבת עמוק בלב ושיחה עם חברות רק הורידה לי את מצב הרוח לכמה שעות.
תודה ליקום ,מאגר הסטירות שלו לא נגמר
וזה בכלל לא הפטיש שלי אפילו.
אז לא אצא לחטוא היום
אספוג את ההפסד של מחיר הכרטיס
הפומו ,הבאסה.
אבל ארויח אולי כמה שעות של הנאה אחרת
יותר מתאימה כרגע למה שיכולה לשאת.
ואין לי אפשרות לשאת הרבה כרגע.
מעמידה פנים שכן ,אולי אצליח לשכנע את עצמי.
מנסה לדמיין את עצמי מבלה ,רוקדת,יוצאת מהשגרה,יוצרת לעצמי עתיד אופטימי
אבל מבינה שאני עייפה ,מותשת,מובסת,עצובה מדי.
אז בית הוא המקום הבטוח לעת עתה.
2023.... אני שונאת אותך.
