אני מרגישה שאני עושה עבודה על איזון
על נפרדות
על לבחון מה נכון לי ומה לא.
זה קשה ולא פשוט
אני טיפוס שישר נכנס למוד של doing
ויאללה לתקתק מה שצריך.
מוד של טיפול ,של עשייה ,של להביא ולקחת ולדאוג
לאחרונה אני מצליחה (לא תמיד ) גם לקחת צעד אחורה. לנסות לבחון איפה אני חוצה את הגבולות שלי
איפה זה בא על חשבוני ועל חשבון הבנות שלי.
אני מחשבת מסלול מחדש ,משנה סדרי עדיפויות.
נכון שזה לא תמיד מצליח
נכון שלפעמים אני מצחיקה את אלוהים בייחוד בזמנים שאני רוצה גם קצת לעצמי
ואלה המקומות שאני נופלת בהם.
כי אני מתגעגעת.
אלוהים כמה שאני מתגעגעת.
איזה רגש דביק שלא מרפה
כמו מסטיק ,כמו ג'לי .
וכשאני מתגעגעת הגוף שלי ברעש
והלב שלי מדמם קצת.
נסיבות החיים ,התחייבויות ,מבצעים צבאיים
משבשים אותי לגמרי.
ויחד עם זאת מרגישה ש'חזרתי הביתה'
שאני יותר בבית מאשר בבתי חולים
שאני יותר עבורן מאשר עבור אחרים.
אין ברירה וצריך לחכות עוד כמה ימים
להתגעגע עוד קצת לידיים העוטפות
ושפתיים מתנגשות וגוף חם ונעים
ו- וויצ'ר אחד שמטריף לי את כל החושים.