קדימה לאותו מקום....
סופש בנות רודטריפ מושלם.
בקושי ישנתי בחמישי בלילה. קמתי בשישי שפוכה לגמרי ,עדיין ללא תיק ארוז. מקלחת,סידורים ,זורקת מה שבא למזוודה ,אורזת גם את המתוקים שהכנתי ויוצאת לדרך.
אני עייפה ,טרודה ,עצבנית ,אחרי שיחה מתישה בערב הקודם.
החברות מרגיעות שאנחנו לא ממהרות לשום מקום ועדיין אני מתבלבלת באיזה מחלף ומאריכה את הדרך בעוד רבע שעה....
נעטפת בחיבוק שלהן ונושמת סוף סוף כמו שצריך.
נוסעות צפונה ,לפרדס חנה ,לאיזה שוק אוכל. מדברות בדרך על הגברים,יחסים וסדרי עדיפויות.
חם למות,אבל באנו להנות. שמחתי שלבשתי שמלה קלילה במקום להחנט בג'ינס.
השוק מקורה אבל חם ומלא באנשים אבל יש מקום גם לנו ואנחנו מנשנשות דים-סאם ופיתה פטריות משובחת. ממשיכות לנו הלאה ועוצרות קצת לשופינג. משם צפונה לחיפה -שוק תלפיות. מוצאות מסיבה באיזה גג בשוק ,שתיה ואבטיח. מוזיקת צ'יל מגניבה ,מכניסה אותנו לקצב
ופתאום אני מבינה שהכל רגוע ושקט שלי בראש.
שהאחריות היחידה פה שלי זה פשוט להנות.
בלי ילדים ,בלי משפחה ,בלי בתי חולים ובלי גברים ששוברים לי את הלב.
ממטרות מצננות אותנו והמקום מתחיל להתמלא כשהבטן שלנו מתחילה לאותת .
יושבות לנו באמצע השוק במסעדה קטנה ושוקעות שוב בשיחה עמוקה. זה מצחיק אותי לחשוב ,מה אנשים שיושבים סביב ומקשיבים לשיחות שלנו -יחשבו על זה ?
שיחות סקס ויחסים ופולי ובדסמ וגברים.
אולי ילמדו משהו....
הולכות למלון ,החדר מרווח ,נקי ונעים. נישבוקים לחברים נוספים שכבר שם על הגג בג'אם של קבלת שבת. שותים עוד קצת ,אוכלים עוד קצת ומזייפים הרבה עם כל מי ששר. אוירה כזו נעימה עם וויב טוב של אנשים.
עם הוויב הכיפי הזה אנחנו מתארגנות למסיבה שהיתה התירוץ שלנו למנף את כל הסופש הזה.
בקיבוץ, ביער ,מוזיקה מעולה ,אוכל טוב ,אנשים מחייכים ,ארטיקים ואקדחי מים.
לא נותנת למחשבות שלי להפריע גם שדברים קצת מועכים לי את הלב . באתי להנות ושינוי הפוקוס יעזור במיידי. עד חצות ,כמו סינדרלה ,גם הכוח שלנו נגמר וחוזרות למלון להתקלח ולישון.
בבוקר מתעוררת מחלום נוראי ואנחנו לוקחות את הזמן להמרח במיטה ולקשקש על המצב הבריאותי שלנו כמו 3 זקנות מחבובות.
יורדות קצת לחצר ,לדבר עם אנשים ולנשנש קפה ועוגיות. משם כבר נארוז וניסע למסעדה טעימה לאכול צהרים.
מסכמות סופש מושלם שעבר באיזי ,ברוגע ,בלי למהר לשום מקום. מפגש עם חברים ותיקים,מסעדות טעימות ,מוזיקה וריקודים.
הרגשתי שהנפש שלי שוחה בטוב הזה. ברוגע הזה,בחידוש כוחות הזה,במילוי האנרגיות,בהשבה לעצמי את האמונה שיהיה בסדר,כי חייב להיות.
חוזרת לשבוע הזה בתחושות מעורבות.
אחרי שיחות עם הבנות והבנה לגבי הגבולות שלי וכמה שאני ראויה ליותר.ברגישות הטיפולית שלי אני יודעת לפקס ,להעצים ,לעזור או כמו בוויז'ן שלי- להחזיק את היד ולעזור לקפוץ מעל השלולית,אבל במצב שלי עכשו ,אני לא יכולה עוד לתת מעצמי כי לא יישאר בסוף כלום.
עכשו הגיע הזמן שמישהו יחזיק *לי* את היד.
