לפעמים הסוללה של השמחה נטענת ממש לאט
ולפעמים זה בא בבום.
עד היום בבוקר עוד התלבטתי. רק מהמחשבה לנהוג בערב ,כיווצה לי את הבטן
בערב כשהתלבשתי ,זה הרגיש לי מוזר. להתלבש ליציאה . הרגשתי את הפחד מקשה על הגוף. במיוחד בברכיים.
אבל הרגשתי שאני צריכה . חייבת. שזו הזדמנות לנשום ולהרגיש שאני חיה.
הביקורים הקצרים של הוויצ'ר ,החיבוקים העוטפים שלו ,מילאו אותי בחמצן
מפגשי הבוקר עם החברות הורידו את מפלס החרדה והחיבוק שלהן היה לי לשמחה ולנחמה.
הערב ,במפגש של הפולי זה היה כמו לקבל מכת חשמל של אנרגיה . מי היה מאמין שהפעם האחרונה שראיתי את האנשים האלו,היתה כמה ימים לפני הטבח הנורא הזה.
קבעתי עם מיו בחניה ובאנו ביחד ,חיפשנו מקום לשבת ובינתיים עברנו פה ושם
המקום התחיל להתמלא ומלא אנשים הגיעו.
כולם מחייכים ,שמחים לראות אחד את השני
ישבתי לבסוף במקום אסטרטגי וזכיתי לקבל חיבוק מכולם. לקבל ולתת.
ויש בזה משהו כל כך ממלא. לא מן היי וביי כזה.
אלא באמת חיבוקים מהלב ,של געגועים וכאב ושמחה ופחד והכל ביחד.
היה וויב כל כך טוב . כמו בכל פעם אבל היום קצת יותר. קצת הרבה יותר.
שמחתי כל כך להיות שם וחזרתי עם סוללת שמחה טעונה במלואה. מרגישה עדיין את החיבוקים של כולם.