6:30 בוקר טוב מהחות'ים. בני זונות .הקפיצו לי את הלב עם האזעקה הזו.בלגן בבית והרבה בהלה.
אוף.
נשארת לעבוד מהבית,הריאות שלי מאיימות להתפרק. נמאס לי כבר מהשיעול המזורגג הזה.מרגישה שאין לי אויר. תרתי משמע.
בערב ,שוב בהחלטה של רגע, נוסעת למפגש בתל אביב.למרות שהוויצ'ר הציע לי לסור לבקתה
אבל אני מרגישה קצת גמורה מכל הבחינות.
בלי ציפיות ,יודעת רק שאושה תהיה שם ומ'כפת לי. נגיד שלום לכמה אנשים ,אשב שעה ואחזור.
אבל ליקום תוכניות משלו.
בדרך לשם ,טונה שר 'גם זה יעבור...כולם נהיו פרופסורים לבאסה '
וזה הצחיק אותי כי אין מה שמרגיז אותי יותר מאלו שאומרים לי 'תמצאי מישהו חדש '
בבר הידוע ,נפגשת עם אושיות מהעבר,איזו הפתעה ,איזה כיף לראות .וכולם מחבקים ושואלים מה קורה.
מה כבר יש לספר ? רק לקרובים ביותר ששואלים עליו אני מספרת
שהוא נפרד ממני וזה מבאס .
מתפתחת שיחה על מסיבות טראנס. חבורה שכזאת מחליטה להפגש במסיבה הבאה. זה משמח אותי. יודעת שארגיש טוב להגיע עם חברים ,מאשר לבד.
אבל נראה... עוד מוקדם לדעת.
אני מתעייפת ופורשת אבל היקום כנראה לא רוצה שאגיע מוקדם הביתה והוויז מפנק אותי בשלל פקקים בשל עבודות בכביש.
ברקע מתנגן האלבום של הקרנבריז - שחוץ מהשיר המאוס -זומבי - זה אלבום מושלם
And my head
And my head
On anyone's shoulder
Cause I can't be with you
וזה הוריד איזו תובנה.אולי זה הנתק בין הראש ללב. הרצון להרגיש פיזית ואי היכולת להרגיש רגשית.
אבל זה מה שיש כרגע וככה זה . לא נלחמת בזה. אולי יגיעו ימים שאחשוב אחרת ועדיין ,לא אתחרט על כלום.
אז למה לפוסטים קוראים 'אישה מהשמים ' ?
כי זה השיר האחרון שהתנגן לפני שעליתי הביתה
וזה כיווץ אותי לגמרי
'אישה מהשמים
את מעיפה אותי
פורסת ת'כנפיים
ומחזיקה אותי
כל כך חמה
שנשרפות לי העיניים '
וכן -אני האישה מהשמים הזו.
אוהבת דברים במינונים קטנים אבל את האהבה במינון הכי גדול שיש . כי לא יכולה אחרת.
מתרגשת ממחוות קטנות ,מבוקר טוב ,מלילה טוב ,ממחמאה ,ממחשבה,מנראות.
אבל לעומת זאת - באהבה שלי אני הכי הכי גדולה שיש. הלב שלי מתפוצץ כשיש אהבה ואני פורסת כנפים ועפה ומעיפה איתי יחד ומרגישה חיה.
אוחזת ביד ומעיפה ,לא חונקת ,לא דורשת , שומרת מרחק סביר (בעיני)
את חכמה
את מהממת
את בן אדם מדהים
את מיוחדת
את אישה יפה וסקסית
אז אני האישה הזו מהשיר - האישה מהשמיים
אבל מה זה עוזר לי ?
כשהם אוחזים בידי ,בגופי ,בליבי לתקופה
ואז... הם משחררים וממשיכים בלעדיי...
עוד כמה זמן אוכל לספוג את ההתרסקויות האלה לקרקע
עד שאחליט שלא רוצה לנסוק יותר?
בינתיים ,
אני עוצמת עיניים
ונותנת לרוח להעיף אותי לכאן ולשם.