אני משלימה זמן איכות עם חברות ומשפחה.
נפגשת פה ושם
לא מסרבת (בדרכ) ליציאות
גם לא למסיבות ריקודים וכאלה
למרות שלא כולן מתאימות לי
גם מבחינת המקום וגם מבחינת החברה.
נמנעתי לדוגמא ,לצאת כגלגל חמישי עם החברות ובני הזוג שלהם ,את זה אני עדיין לא מסוגלת להכיל. אולי אם יהיו שם יותר אנשים למרות שגם בחבורה גדולה כשכולם זוגות - זה קצת מרגיש חרא.
לפעמים אפשר להכיל את זה אבל לרוב לא.
אבל אני מאמינה בכוח האינרציה
וכל עוד הולכים קדימה ,אז לא הולכים אחורה.
פשוט זה מרגיש לי לפעמים שאני עושה צעד קדימה אבל הכביש שאני הולכת עליו ,הולך אחורה.
שוקעת במשימות בעבודה ,בטיפול במלכה האם ,בילדים. הסעות,קניות ,בישולים.
מטלות של החיים.
נעצתי ביומן כמה תוכניות. להפגש פה ושם עם אנשי הקהילה . נישבוקים מאנשים זה תמיד מבורך. מנחם לרגע ועוד קצת.
למזלי ,למדתי להרגיש מתי הגבול
ולא לחוש פומו מזה שאני קמה והולכת.
כי זה אומר שאני שומרת על גבול הרגש שלי.
עד כמה שאוכל להכיל את כל זה בלי להרגיש דברים שלא רוצה שיעלו.
ועדיין זה מרגיש לי כמו לצעוד במקום.
לאן ממשיכים מכאן ?
להמשיך לחיות חיים חסרי רגש ? חסרי תכלית? ,לחיות על אוטומט?
אז איפה הריגוש ? איפה התשוקה והדרייב?
איפה תחושת השייכות?
אני מרגישה קצת תלושה כרגע.
כמו חתיכת פאזל שלא מתאימה לשום מקום.
כמו ספר פתוח שלא מעניין.
החדר שלי כמראה לנפש- הפוך ומבולגן.
עד יעבור הזעם ? אין בי זעם ,אין בי כלום כרגע.
רגש באי-ווליום טוטלי.
אני לא אוהבת את זה ככה.
