ככל שהזמן עובר אני מגיעה למסקנה שבסוף היום אני צריכה שקט וחושך.
אני כבר לא מסוגלת לסבול רעש של טלויזיה בפול ווליום
לא מסוגלת לסבול את כל האורות דלוקים בסלון במטבח במרפסת.
לא מסוגלת לסבול שכולן בסלון וחופרים לי במוח עד כלות
לא מסוגלת אפילו לסבול את הבגדים והאיפור
אני צריכה שקט ולהיות קצת לבד
ולהשאיר רק מנורה אחת דלוקה ואולי כמה נרות
וקטורת.
אני צריכה שהחושים שלי ינוחו ,שהאנרגיות ירדו ,שהכפתור של הווליום בגוף יסתובב לאט לאט לכיוון האפס .
אל תציעו לי- אז לכי לחדר סגרי ת'דלת ותעשי שם מה שאת רוצה.
אני בעונש ?
אני צריכה להסתגר בחדר כמו ילדה בת 13?
זו הסיבה שאני נשארת עד שעות כאלו.
כשכולן פורשות למיטות והמרחב המשפחתי מתרוקן.
אני מכבה את הטלויזיה...ששש...
מכבה מנורה או שתיים או שלש...שששש...
מתרכזת בכאב ברגליים
צורחת במחשבות.
עוד שעה של טימטום טיקטוק
בסוף אני אקום למיטה.
'ואיזה כיף את עושה לעצמך? ' שאלה אותי הג'ינג'ית.
'מסתבר שכלום' עניתי.
אין לי שום רגע של כיף לעצמי..
מרוב מטלות אני מותשת כל יום.
והכל הוא too little to late...