אתמול נרדמתי ב 19:30 בערב.
חזרתי מהעבודה ,עייפה ,מוטרדת ,עמוסה ובעיקר קפואה .
החלפתי מיד לבגד ארוך והרגשתי שהישיבה קשה לי.
הלכתי לחדר במחשבה לישון שעה אבל ההכאב הכריע אותי.
היה רעש מהסביבה בחוץ
היה רעש בבית
טלויזיה ,דיבורים ,מוזיקה
ואז שקט...
השעון מראה חצות וחצי
אני מבינה שהתכשיטים מציקים לי
נאבקת להוריד אותם
ומה פיפי עכשו? אז מדדה מהמיטה
עכשו אקום לאכול ? לשתות ?
לא צריך.חוזרת למיטה וכואב לי ממש ,הראש ,הרגליים. הגוף לא במנוחה.
אבל סוף סוף יש שקט. גם בחוץ גם בבית.
ונהיה לי עצוב .
לפעמים בא לי לגור במדבר.
לבד .
בלי מוזיקה רועשת כמו איצטדיון פארק הירקון
בלי קשקשת בבית
בלי טלויזיה בפול ווליום
בלי שיפנו אליי או ידברו איתי.
צריכה קצת שקט. להתרחק .
האוזנים כואבות לי.
כל היום אני ברעש בעבודה,ישיבות ,טימז ,וואטסאפים ואנשים שהולכים ובאים.
בדרך חזרה בפקקים לפעמים אני פשוט מכבה את הרדיו ונוסעת בשקט.
יודעת שעד הלילה הרעש ימשיך.
מיזופוניה קוראים לזה ? אולי.
אולי פשוט התבגרתי ...
ואולי הראש שלי כל כך עמוס שאני פשוט צריכה להתרחק מהכל.
להתרחק ,לנוח ,להתחזק.
רחוק משיחות ,רחוק מביקורת ,רחוק משאלות רחוק מעינים שבוחנות כל צעד.
רחוק מכולם.
שקט.
אני צריכה שקט עכשו