צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב סינון

לביאה סגולה

כל שיר הוא זכרון בלתי נמנע
לפני שבועיים. יום רביעי, 8 ביולי 2026 בשעה 16:19

כל הפלונטר הזה שהיה בהתחלה מתחיל להפרם...

משהו באנרגיות משתנה ודברים זורמים. 

אז הצלחתי לסגור איש מזגנים ,איש דוודים ואיש צבעים ואיש דלתות. 

מעבר דירה שלא עולה לי הכי בזול אבל ,עושה את ההכרחי .

ודי- בא לי שזה ייגמר  

להיות כבר אחרי .

את הרגע הזה שיושבים על הספה  בערב אחרי ההובלה

עוד כמה ארגזים מסביב 

אבל לוקחת נשימה עמוקה ואומרת 

פאקינג - עשיתי את זה. 

 

ומה שהכי מדהים  אותי ,זה שאני לא עושה את זה לבד .

אולי אורזת ומארגנת כן 

אבל כולם איתי 

החברות בתמיכה

המשפחה בעזרה

הילדות באריזות

וזאוס ...הוא אחראי ויסות ואיזון 

למרות שהוא בעצמו עובר כרגע משהו

וגם אני שם בשבילו ,בין כל בליל הדברים שעוברת.

חששתי שלא נתראה בין לבין 

אבל כנראה שהיקום חזק מאיתנו 

ואני מרגישה ששנינו משתנים,חווים,תוהים ,מתבוננים.

זה מעניין.

חושבת שהיום יש לי מספיק בטחון להגיב לדברים שלא מתוך חוסר בטחון

זה מהדהד בקצוות אבל זה לא במרכז. 

 

ובכל מעבר הדירה הזה - אני ככ גאה בעצמי על כל צעד שבעבר העדפתי לברוח ממנו והיום אני מתמודדת על מלא .

מעבר דירה #3 

צלחנו.

לפני חודש. יום שני, 29 ביוני 2026 בשעה 17:33

יום חמישי מסיבה חברתית.

אני מבקשת ממנו  רק דבר אחד  ,שניידע אחד את שניה . הוא אומר שזה הדדי ומסכים. זה מרגיע אותי ,תחושת המסגרת .רק לדעת איפה הוא ושהוא ידע איפה אני. 

איזה סקסים ויפים שאנחנו .מגיעים באיחור ומתקבלים באהבה וחיבוקים.

שמתי לב שאני אוהבת לתת לו ללכת לפני.הוא גם גבוה ויש לו צעדים גדולים ואני נשרכת מאחור.אוהבת שהוא מושיט יד אחורה ומזרז אותי לעמוד בקצב .

אז חברות וחברים ונשיקות וחיבוקים והאוירה כיפית ממש . 

לוקחים אותו לאיזה דייט הכרות ואני מרימה צ'ייסר עם בן הזוג שלה והמארגן.

אחכ הולכת לרקוד עם חברות קצת. מוזיקה טובה .

שוב חוזרת אליו ורואה שהוויצ'ר הגיע. 

הולכת להגיד לו שלום. חיבוק מוכר עוטף חזק.

יודעת שהוא חושש ,מרוחק אבל זאוס ניגש אליו ואומר לו שלום של גברים.

הערב נמשך באנרגיות כיפיות  עד שחלק מהאנשים פורשים וזאוס מגיע לרקוד איתי ברחבה.

אני נזהרת לא להדבק אליו יותר מדי אבל הוא מושך אותי אליו. נוגע,מלטף ואז אומר לי להסתכל עליו. אני יודעת למה.השיר ברקע דופק בבומים של קצב .מתחילה פה שיחה . 

אני מרימה את העינים אליו,הן נוצצות עם הבזקי התאורה. מבט מחויך ושלו .השיר ממשיך בקצב מקוטע שכזה. 

? Where have you been ,all my life

אני בהצפה רגשית מהמשפט הזה,מהשיר הזה.

בקושי מצליחה להגות את המילים ואני אוהבת לשיר תוך כדי ריקוד

אבל מול העינים שלו ,הפה שלי נתקע וקשה לי.

ואז כולם נעלמו.

במיינד שלי.

ורק הוא מולי. ואיתי וצמוד אליי ובתוכי.

נצמד אליי מאחור ,אוחז באגן שלי ומכוון אותי לפי השיר 

לוחש לי באוזן - מיינדפאק לגמרי .

אני עוצמת עינים.מתמכרת לתחושה שלו ,למוזיקה ,לתנועה

לא אכפת לי מי מסביב .

מי מסתכל ,מי רוקד ,מי מרכל ...

 

אנחנו בבועה משלנו.נהנים ,צוחקים ,שרים ,נוגעים.

התשוקה הזו מתפרצת לי בגוף ורק הוא רואה ויודע ומשועשע מזה . 

ובאמת -לא אכפת לי מכלום.

בדרך לרכב שנינו מעופפים על איזה ענן.

יש לנו כרטיסים לסין אבל שנינו מבינים שזה לא יקרה הערב . 

'בוא נלך להזדיין בבית' אני אומרת לו.

והוא מתניע את הרכב כתשובה

ונותן גז.

 

בבית אני אתפשט ואפשיט אותו

נעבור למיטה ושנינו בסטלה טובה

אני מענגת אותו ולא ממש מצליחה להבין איך 

באוטומט שלי -שואלת אם להפסיק

והוא מתבאס ממני והולך לישון

אני לא ממש יודעת מה לעשות מלבד להתנצל

זה קשוח לי עכשו התגובה הזו .

בסך הכל הרגשתי שהיתה לי כוונה טובה ושאולי הוא לא כזה נהנה ומתבאס ממני. 

העייפות מכריעה ואני נרדמת . תוהה מה יהיה בבוקר. האם עדיין יכעס ? האם יהיו שתיקות ? חוסר נעימות ?

אוף ...רגילה ככ לsilent treatment ,לפאסיב אגרסיב ,שאני לא מכירה משהו אחר . 

אבל הוא מפתיע. כי זה מי שהוא 

ובבוקר הוא מחבק ומלטף ומענג .

אחכ?.

כבר נדבר על זה .

 

 

לפני חודש. יום שני, 15 ביוני 2026 בשעה 17:35

דור האקס שכמוני , בטח זוכר את הפרסומות של הסיגריות ובמיוחד המרלבורו האדום.

תמיד בתמונה או בפרסומת היה איזה טקסני בודד כזה שמסתובב על סוס ואז ליד מדורה או משהו כזה ,עצר ועישן . 

מודול הגבריות תחת מעטה של הרס ריאות...😁

אבל איזה מודל שזה...

בצעירותי - כולם עישנו סביבי במשפחה.

הייתי יושבת ומתבוננת בזה .כמו שהתבוננתי על כל דבר.

בטקס הזה של לקרב את הסיגריה לפה ,להדליק עם מצית או גפרור והלהבה הענקית עם השאיפה הראשונה,הנשיפה שמשנה את ההבעה בפנים . איך שנשים עישנו ,איך שגברים. היד שמכסה את הלהבה שלא תכבה ...

הסיגריה בין האצבעות או מונחת במאפרה ועשן שמסתלסל.

הריכוז הזה בעישון ,הפוקוס של המבט ,המחשבה לחלקיק שניה . 

וואו ,בחיי,שהייתי ילדה מוזרה...

ואז התבגרתי וכשזה היה טרנד לשנוא עישון - גם אני שנאתי ואז הריח הפריע לי.

החוקי לשעבר עישן ,לעיתים זה הפריע לי ולעיתים לא.

בכלל ,לא ממש מפריע לי שמעשנים לידי. התרגלתי לחזור הביתה ממועדונים מריחה כמו מאפרה. שיער עם ריח בלתי נסבל.

גם אני עישנתי מדי פעם. בתיכון ,בצבא וגם אחרי הגירושין .

קצת סיגריות ,קצת וויד,מה שיש כל עוד זה חברתי.

אולי בגיל שלי כבר פחות אכפת מהבריאות של הריאות. מה זה כבר עוד שכטה ,פחות שכטה.

הערב ,הוא מדליק סיגריה והנשימה שלי נעתקת,פתאום פלאשבק לעבר ,לרגע ,להתבוננות, לריכוז ,לתנועה של היד ,לשינוי בפנים

רק ש...פאק ! הפעם זה בא עם טון של סקס אפיל והאימפקט למוח - overwhelming. 

זה הרגיש כמו סשן מנטלי .

לרגע אחד ,כשהוא היישיר מבט למצלמה ,חיכיתי לפקודה ואז ניערתי את עצמי במחשבה והמשכנו לדבר.

עכשו תוהה . מה אם כן ? ...

 

 

לפני חודש. יום רביעי, 3 ביוני 2026 בשעה 15:49

השבוע הייתי חולה.

לא יודעת אם זה מעלבון מהשיחה עם הבוסית (איזה קטע שהם חושבים שלהעליב ולזלזל ממש ייתן לי מוטיבציה לעבוד ! )

או תחושות מוזרות (משהו חמקמק שם בקצה של הקצה ) או שפשוט נגמר לי כל הברזל בגוף ( ליטרלי).

כן גם נשים חזקות כמוני צריכות מדי פעם פיגומים.

ברזל ,פלדה !! שאולי קצת ברחה לי מהגוף פיזית ונפשית. הרגשתי שכבר אין לי כוח לשאת . כלום.

אז שכבתי במיטה . כמעט יומיים ולא עשיתי כלום.

העולם יחכה. או שימשיך בדרכו.

אבל....רחוק ממנו זה לא מצב שממש עוזר לי להבריא

אז נסעתי אליו בבוקר השלישי. התקבלתי בחיבוק חזק וחם ומועך ונשיקה טעימה. זורקת את כל הדברים שלי בחדר,אוהבת לעשות לו בלגן. 

אני פה,אז הכל טוב עכשו . גם לו . 

יצאנו לאיזה מושב ,לשבת מתחת לעצים בצהרי יום נעים.

ככה סתם לעצור את הכל ולבלות יחד בנינוחות ונעימות שכזאת . לשוחח על החיים ,על העבר ,המשפחה ,הנשים האחרות ועוד משהו שנפתר והתקדם.

קצת תהיתי למה זה לא שותף בשיח ,כי מבחינתי זה הישג עבורו ואני לגמרי שמחה ומפרגנת.

אולי יושב שם חשש?  שאולי אגיב אחרת? 

חושבת שעשיתי שם עבודה. שוויון נפש - זו ההגדרה של מה שהרגשתי.

אני יודעת מה הערך שלי ,יודעת את המקום שלי . זה לא מחליף אותי.

המשכנו לדבר על זוגיות וההגדרה שלה 

אפילו התיעצנו עם ג'מיני . ה AI  תומך בהגדרות שלי ( לוקחת קרדיט )...

הוא ואני לומדים להגדיר מחדש מהי זוגיות עבורנו - מהי זוגיות א-מונוגמית . של להיות במקום של חופש אמיתי וזוגי. לבנות בסיס יציב שמשם אפשר רק לעוף אבל שיהיה לאן לחזור.

זוגיות שבא אפשר לאהוב ,להפגש ,להתחבר ,להנות  ,להתחייב,לנוח,להתבטל,לדבר ,לשתוק  ,לתכנן ,לפנטז,להתגעגע ,להצמד ולשחרר.

ובעיקר לרצות את זה . להיות שם מבחירה מודעת ולא מצורך וחוסר ופחד. 

החיוך שלו כובש אותי כל פעם מחדש כאילו זו פעם ראשונה. 

גם אם זה סתם לשבת בסלון מול הטלויזיה

או בשיתוף עשיה של ארוחת בוקר או צהרים.

(אני אחראית קפה וכלים-לוקחת קרדיט ,שוב. ).

יושבים לאכול יחד . כל אחד במקום שלו - ממתי זה התקבע ככה ? 

מתקלחת עם איזה פלונטר מוזר בבטן 

כשיוצאת ,אני שואלת אם כועס עליי ,כי הוא גער בי קצת יותר מדי וקצת הדף.האנרגיות לא ברורות לי וזה פחות נעים .למדתי לשאול לבדוק ,לא להשאר עם הפלונטר.

הוא צוחק ואומר שעכשו הוא יכעס בגלל שאמרתי אבל שוב ,האנרגיות מדברות ואני מרגישה שהוא מתרכך- מחבק ,נצמד ,מלטף .

פפראצי הממוש מגיעה לבקר ואנחנו מעבירים את הערב בכיף.היא באנרגיות נמוכות אז שמחתי שבאה - לדבר ,לשתף או סתם להיות בין חברים טובים שאוהבים אותה .

כשהיא הולכת אנחנו נמרחים בסלון ,הוא מתרכז בסרט או לפחות מנסה ,אני מתרכזת בו ומענגת אותו ,מסוקרנת ,מתבוננת ,נוגעת ,טועמת.

הוא מלטף אותי וכל הגוף שלי צמרמורת.

פוקד עליי ללכת לחדר ואני משאירה את הבגדים בסלון.

עוברות שעות בחדר ,ימים ,שנים

עונג ותשוקה ומגע וליטוף והנאה . 

גם ברוך וגם באינטנס 

והיה אינטנס . 

באיזה חלק הוא מכאיב לי (אני ביקשתי ? ...)

גם בספנקים בתחת שמרעידים לי את האגן כשהוא בתוכי

תופס לי את השדים ומועך וצובט ,מרגישה שהפטמה נתלשת לי והכאב החד הזה עובר לי בגוף.

היד שלו מתרוממת לצוואר שלי ואז ללחי שלי

והוא סוטר לי בקצה האצבעות.

וואו - זה לרגע מלחיץ אותי ,מעליב ,לא אמרתי שזה גבול שלי ? ולמה בכלל ? מסתכלת לו בעינים והוא עושה זאת שוב .

העינים שלו אחרות ,הפנים שלו נוקשות ,הוא נראה קשוח מדי ומשהו בפנים רועד קצת. מטולטל לי.

העינים מתמלאות דמעות והפנים שלי מתחפרות בצוואר שלו ,נושכות והגוף רועד 

והוא בתוכי עדיין . מחבק ואוחז בי בזמן שמשהו מתפרץ שם החוצה . 

אחכ הוא הופך אותי על הגב וממשיך וממשיך וממשיך...אפשר להתעלף מעונג ? אני מביטה בו ,בגוף שלו ,בפנים וכל חלקיק נחרט לי בראש.

הראיה שלי מטשטשת ...והגוף רוטט תחתיו ,מתכווץ שוב ושוב עד שמרגישה את החום הרותח שלו עליי. 

פאקקקקק מה זה ?  מה זה...

אפילו המים החמים במקלחת גורמים לי לרטוט . אנחנו מתלטפים ואני מרגישה מסטולית לגמרי. 

מעבירה שוב ידיים על הגוף החלק והנעים שלו . נשיקה ועוד אחת.

מתכרבלים במיטה . הוא מחבק אותי מאחור ואנחנו מדברים בחצי נמנום 

נזכרים בנשיקה הראשונה  שלנו במסיבת בריכה,במגע הראשוני בבית אצלי כשהניח יד כל הגב שלי ואני על הרגל שלו ,  ,בהחלטות שנלחמתי בהן, לא כי לא רציתי ,כן-כי פחדתי מהעוצמה הזו  נזכרים גם בטעויות שעשינו ,שנינו , שהביאו אותנו לרגע הזה. בחיבור הזה שהתחיל בצורה לא רגילה ושונה שהעמיק והעמיק . 

כמה שאני ישנה טוב לידו ,גם כשגלי החום מגיעים ואני מעיפה את השמיכה מעליי

ומעיפה מבט אליו ,מגששת ביד מלטפת אל גופו , נזהרת לא להעיר . 

נושמת עמוק . 

כמה טוב לנו עכשו. 

ועכשו - זה כל מה שחשוב . 

 

 

 

 

לפני חודש. יום שני, 1 ביוני 2026 בשעה 16:57

 

מוצאת את עצמי בלילות בלעדיו ,
ישנה מאוחר ,סוחבת את הערות עד הקצה
הגוף דרוך ,חסר מנוחה , מרגיש לי ריק ולא נכון.
סטרס מהמלחמות/אזעקות שעוד לא באמת נרגע עד הסוף.
חוסר בטחון השרדותי ,המערכות בווליום גבוה כל הזמן .
ישנה בהאזנה למצב בבית . הרגל של השנים האחרונות פלוס אמא סעודית שזקוקה לעזרה.

אבל מתרגלים מהר לטוב
כי בלילות שאני איתו ,אני נרדמת מהר וישנה טוב
יודעת שהרעש היחיד שאשמע זה ציוץ ציפורים מהעץ ממול ,או שכן שמחנה רכב בחניה מתחת לבנין.
שהיד שארגיש, זו היד שלו שמחבקת ומכרבלת
ולא יד שמעירה אותי כי קרה משהו .
גוף שנצמד אליי ונשימה שקטה באוזן.

אצלו התרגלתי לישון בלי בגדים ,
מה שלא קרה מעולם בבית שלי או בכלל בחיי .
כי בבית אני בכוננות ובכוננות ישנים על 'מדים'.
הויסות החושי שלי הצריך מגע של בד, כדי להרדם
ואצלו כל מה שצריך - זה המגע של הגוף והקול שלו שאומר לי 'ששש... עכשו לישון'

במעברים בין לבין זה מרגיש לי קשוח וקיצוני...
כמו כפתור של ווליום שמוגבר עד הקצה ואז מונמך עד הקצה השני .
המציאות שאני רוצה ,מול המציאות שאני צריכה.
כמו לחיות בשני יקומים מקבילים .

 

לפני ארבעה חודשים. יום שני, 23 במרץ 2026 בשעה 6:35

-משלימה פוסטים. עדיין. כמה טיוטות ראבאק!- 

מעניין שתמיד הגברים שאני יוצאת איתם נתפסים כשנויים במחלוקת. תמיד הם לא לעיסים ,לא פשוטים ,לא רגילים. אולי כי אני כזאת בעצמי ? 

לא יכולה לצאת או להקשר עם 'סתם מישהו רגיל' .

אולי זה המרד שלי . מול המשפחה ,מול החברים ,החברות.

תמיד אני מרגישה מהן איזה ריחוק ולא אחת הן חטפו על הראש ממני על זה.

זאת הבחירה שלי ותצטרכו לקבל אותה אם אתן רוצות לקבל גם אותי. בין אם היא נראית לכן או לא. 

תמיד הביקורת ,תמיד השיפוט המעצבן הזה. 

כי הם אף פעם לא by the book.

ולא חושבת שזה מקנאה . יש להן את שלהן והם טובים ומקסימים ואני אוהבת אותם כמו שהם.

אז למה ממני ישר מתרחקים כשאני בזוגיות ? 

כי קשה לקבל אותי כשאני מאושרת וטוב לי

או שמשהו באנרגיה השתנה. 

אני לא יודעת. זה פשוט מוזר וחוזר על עצמו 

עם כל אחד שהייתי איתו.