לפני 4 שנים. 21 באוקטובר 2020 בשעה 8:25
אולי זה הפיברו
העודף משקל
העבודה
הקרונה
הסגר
המצב של סבתא
הכל ביחד
יותר מידיי ימים שאפילו לצאת מהמיטה זה אתגר
לחשוב חיובי זה אתגר
לצעוד שוב באותה הדרך
איה
לפני 4 שנים. 20 באוקטובר 2020 בשעה 4:05
מחפשת פורנו שידליק אותי
אסייתית שנאנסת על ידי חבורה שעומדת בטור - נקסט (הזרגים הקטנים שלהם הם טרן אוף, והן פאסיביות עוד לפני שנגעו בהן. הדבר היחיד שהסרטים האלו טובים זה בלייצר תחושת השפלה).
הנה סרטון אחד מעניין שקצת מצליח לדגדג - דום לבן שוכב על הגב, מלביש את הסאבית שלו על הזין שלו ושני שחורים מזיינים אותה בתחת בתורות, בזמן שהוא מחזיק אותה ומנצח על המלאכה. יש פוטנציאל, אבל זה עדיין לא מספיק.
ואז אני חושבת עליך, כשאתה מארגן אותי בפוזה הזאת שאתה אוהב, כשכל גופי כרוך סביבך ואתה מדבר אלי ישר לאוזן ואומר לי, תוך כדי, שהתפקיד שלך כאבא זה לדאוג לי.
רק אז החמימות פושה לי בכוס ואני יכולה להרגע.
לפני 4 שנים. 18 באוקטובר 2020 בשעה 4:58
אשכרה לעשות משהו עם המידע הזה.
לפני 4 שנים. 16 באוקטובר 2020 בשעה 5:32
(כמעט רשמתי חיי נישואים. רק המשכנתא חסרה)
ההבדלים בין:
בסדר
בסדר בסדר
טוב
אולי
נראה
כן
לא
הם אף פעם לא כאלו ברורים כמו שהיינו מצפים שיהיו.
ויש גם שתיקה. שזה הכי מסובך.
לפני 4 שנים. 15 באוקטובר 2020 בשעה 15:38
הילדים צופים בסידרה מפגרת ואחת הדמויות אזוקה באזיקי מתכת.
ואני מתגעגעת לתחושה.
לפני 4 שנים. 8 באוקטובר 2020 בשעה 3:12
אני מוצאת את עצמי עושה לפעמים דברים בשעות לא שיגרתיות, ועם כל האושר שטמון בכך שאייני כבולה לצורך להתחשב באחרים, שיש גם יתרונות כשאין עוד מישהו בבית שעלול להתעורר מהרעשים, זה לא המצב כרגע.
שלא יהיה לא ברור, הבית ריק, אבל אין הרבה אושר במעשים שלי כרגע. אני עושה לפנות בוקר את מה שהייתי צריכה לעשות אתמול, אבל נרדמתי על הספה. את מה שהייתי צריכה לעשות כבר שילשום, אבל הייתי ב power saving mode. והרשימה מתארכת, כל מה שהייתי צריכה לעשות בשבוע האחרון ולא עשיתי, כל מה שהצטבר מהשנה האחרונה, ה 5 שנים האחרונות. ערימת הכישלונות הולכת וגדלה בחצר האחורית של הנפש.
ואין שום תחושת הישג בזה שעשיתי הבוקר דברים, שזה אמור להרגיש עדיף על פני המצב הקבוע של לשכב ערה במיטה. אבל לא. אני עדיין כועסת על עצמי.
הראש שלי מלא מחשבות, בלי מסקנה אחת ברורה. מנסה לנסח לעצמי, בזמן שאני יורדת לזרוק זבל (עוד יתרון - אין צורך בחזיה) איך ומה אני מרגישה ולאן אני רוצה לקחת את חיי.
אין תחושה של הישג, אין שום תחושה טובה משום סוג. יש תה ארומתי וזריחה.
לפני 4 שנים. 1 באוקטובר 2020 בשעה 5:24
רוצה לעשות מזה עניין?
וזה שיצאתי עם השארוול-בית בין ה 10 שנים עם הכתמיי אקונומיקה זה סביר? את זה אנשים רואים.
אבל סגר עכשיו, ואני כבר חודשייים עובדת כמעט רק מהבית (עדיין מיליון שעות ביממה) וקומנדו זה הכי נוח. ולפחות לבשתי חזיה.
אז נסעתי לבקר את סבתא ואפילו פינקתי אותה בגלידה ומאפים.
וכשחזרתי והפשטת אותי, אז פתאום שמנו לב, ששכחתי תחתונים 😆
ויוצאת ממך הפולניה. "ואם היה קורה משהו? ואם היה עוצר אותך שוטר?"
אמממ
מחשבה מעניינת... אני אוהבת גברים במדים!
אל תדאג בייב, אם שוטר עוצר אותי וגם מגלה שאני בלי תחתונים, מבטיחה להזדיין איתו רק עם קונדום. 💋
אתה רוצה גם תמונה שתיהיה רגוע?
לפני 4 שנים. 27 בספטמבר 2020 בשעה 11:35
בין השרעפים של גידול במוח, הכאבים בכל מקום, והמורפיום לוריד, בהוספיס בתל השומר, 3 ימים לפני שנפטר, השיר הזה עלה ברדיו, יחד עם רגע של צלילות. זו היתה הפרידה שלנו. הוא היה מעריץ אמיתי, אפילו עלה לרגל לגרייסלנד. יום אחד יהיה לי האומץ להגיד הכל. ולסלוח.
לפני 4 שנים. 27 בספטמבר 2020 בשעה 3:48
לצאת מהמיטה
לנעול נעליים
להאמין שזה מגיע לי
לפני 4 שנים. 26 בספטמבר 2020 בשעה 5:50
אין לי את זה. אולי רק קצת, בקטנה.
זה מונע ממני לממש את המזוכיזם שבי עד הסוף.
מונע ממני להאנס.
מונע ממני לחתוך את עצמי.
מונע ממני להשאר לנצח במערכת יחסים רעילה.
מונע ממני, כשאני קמה בבוקר ומכינה לי תה, מלהצמיד את הקומקום הלוהט לבטן העירומה שלי.
למרות שהחום שלו מושך אותי.
למרות שאני ממש רוצה, לרגע, את הכאב הזה. את חוסר האונים. את העלבון.
אין מה לעשות, אפשר להוציא את הילדה מהילדות ההרסנית שלה, אבל לא את ההרס מתוך הנשמה. גם אם אני כבר מזמן לא ילדה. *
ואני משתוקקת אליו, לכאב. רוצה לתרגם כאב לחושניות, לתאווה ולתת אותו לך במתנה.
* בהחלט יש תחושה של "לחזור הביתה" בכאב והשפלה. אבל אני לא בטוחה שאבא שלי זו הסיבה היחידה שאני מרגישה בנוח עם המקום הרע הזה. זה מרגיש אפילו עוד יותר מגיע מהליבה.