אני מוצאת את עצמי עושה לפעמים דברים בשעות לא שיגרתיות, ועם כל האושר שטמון בכך שאייני כבולה לצורך להתחשב באחרים, שיש גם יתרונות כשאין עוד מישהו בבית שעלול להתעורר מהרעשים, זה לא המצב כרגע.
שלא יהיה לא ברור, הבית ריק, אבל אין הרבה אושר במעשים שלי כרגע. אני עושה לפנות בוקר את מה שהייתי צריכה לעשות אתמול, אבל נרדמתי על הספה. את מה שהייתי צריכה לעשות כבר שילשום, אבל הייתי ב power saving mode. והרשימה מתארכת, כל מה שהייתי צריכה לעשות בשבוע האחרון ולא עשיתי, כל מה שהצטבר מהשנה האחרונה, ה 5 שנים האחרונות. ערימת הכישלונות הולכת וגדלה בחצר האחורית של הנפש.
ואין שום תחושת הישג בזה שעשיתי הבוקר דברים, שזה אמור להרגיש עדיף על פני המצב הקבוע של לשכב ערה במיטה. אבל לא. אני עדיין כועסת על עצמי.
הראש שלי מלא מחשבות, בלי מסקנה אחת ברורה. מנסה לנסח לעצמי, בזמן שאני יורדת לזרוק זבל (עוד יתרון - אין צורך בחזיה) איך ומה אני מרגישה ולאן אני רוצה לקחת את חיי.
אין תחושה של הישג, אין שום תחושה טובה משום סוג. יש תה ארומתי וזריחה.
