איה

טוב, הייתי רק המסיבת רווקים. 

הן אלו שנאמרות ואין להן כל משמעות.  

לפחות בהייטק מקבלים פינוק עד הבית. 

אני (צמחונית לשעבר) עושה על האש.  

רמת הפינוק פה מרקיעת שחקים.  

(לא רק זום, גם סקייפ ביזנס, טימס וכו') אצל כולם שומעים קולות ילדים ברקע, לא משנה איפה הם בעולם. ואני חושבת מה יקרה אם בטעות ישמעו את הפורנו שרץ אצלי בלופ מהבוקר? 

(מחשבות של ערב חג, חברים מעלים תמונות של בישולים, אני בסשן הדרכות קשוח של 8 שעות רצוף). 

כן, בתוך כל הבלגן. לא יאומן אבל אני צריכה לקום מהמיטה. בנתיים הכל מרחוק. הגיעה אתמול קופסה מסודרת עם מחשב וסיסמה. 

והאמת שבא לי. היה לי כיף עם קבלת הפנים החמה. מחכה לאתגרים שתיכף יבואו. כן. מחכה לימים הארוכים, לעומס ואתגרים שצריכים למצוא להם פיתרון. כבר יש ישיבות שנקבעו להמשך היום.  ואני מאחלת לעצמי שבאמת יהיה מוצלח. שהאתגרים יהיו טובים ויאתגרו את הידע והיצירתיות ולא כאלו שיאתגרו את הערכים שלי והסבלנות.   

ובא לי, שכשיגיעו הימים הארוכים, יהיה מי שיחכה, וידע לשטוף ממני את הלחץ בעיטוף הנעים של חבלים ובלהט החגורה שפוגש את העור.   

בנתיים, ככה זה נראה כשאני עדיין במיטה.  

רעב ליחס. 

זה תמיד היה. אבל פעם אחת ממש חזקה היתה כשהייתי בת 23. חברה טובה של דודה שלי התישבה לידי, ובקול הרגוע שלה (כמעט טון טיפולי), ביקשה שאספר לה על אמא שלי. ועלי. אדם מבוגר, ששואל. ואני עניתי. מרסנת את הדמעות שעלו לא בגלל נושא השיחה, אלא בגלל עצם קיום השיחה. ואת הבור הכואב בנשמה, זה שהתאמצתי לכסות, היות וממילא איש לא התעניין. 

היו, מין הסתם, עוד רגעים כאלו. הרבה מאד רגעים כאלו. זה קורה לכל מי שמסתובב עם בור בנשמה. בור הוא אזור של חוסר, תת-לחץ, ואקום. ולכן, משיקולי אנרגיה ולצורך יצירת איזון הוא שואף להתמלא. הוא שואב כל שביב של יחס מהסביבה. תרמודינמיקה הכי בסיסית. רק שהבור הזה לא יכול להתמלא. לנצח יהיה פער בין מה שהסביבה יכולה לתת לצורך הזה. אף יחס לא יחפה או יכפר על מה שקרה.  

הבורות צריכים להסגר לבד. לאט לאט. ולפעמים מתוך עבודה קשה. (הזמן בהחלט עוזר, אבל לא תמיד זה מספיק). 

למה נזכרתי בזה היום? כי המקרים שעשיתי דברים שלא הייתי שלמה איתם ופעלתי בניגוד לשיקול נכון היו כשנתתי לצורך להוביל אותי. פעם אחרונה היתה לפני שנה. מהר מאד שיניתי כיוון, זה היה בור קטן והבנתי מהר איפה הבעיה. אבל לקח לי זמן להבין מה שם כלכך הפריע לי גם זמן רב אחרי. שנה לקח לי להבין את זה.  

מצד אחד, מאד בודהיסטי מצידי, לנטרל את הצורך. מצד שני, מהם חיים ללא כמיהה? ללא השתוקקות? ללא צורך? גם זה לא אני. 

לחפור עד איןסוף לצורך קבלת התשובה, זה כבר לגמרי אני.