איה

רעב ליחס. 

זה תמיד היה. אבל פעם אחת ממש חזקה היתה כשהייתי בת 23. חברה טובה של דודה שלי התישבה לידי, ובקול הרגוע שלה (כמעט טון טיפולי), ביקשה שאספר לה על אמא שלי. ועלי. אדם מבוגר, ששואל. ואני עניתי. מרסנת את הדמעות שעלו לא בגלל נושא השיחה, אלא בגלל עצם קיום השיחה. ואת הבור הכואב בנשמה, זה שהתאמצתי לכסות, היות וממילא איש לא התעניין. 

היו, מין הסתם, עוד רגעים כאלו. הרבה מאד רגעים כאלו. זה קורה לכל מי שמסתובב עם בור בנשמה. בור הוא אזור של חוסר, תת-לחץ, ואקום. ולכן, משיקולי אנרגיה ולצורך יצירת איזון הוא שואף להתמלא. הוא שואב כל שביב של יחס מהסביבה. תרמודינמיקה הכי בסיסית. רק שהבור הזה לא יכול להתמלא. לנצח יהיה פער בין מה שהסביבה יכולה לתת לצורך הזה. אף יחס לא יחפה או יכפר על מה שקרה.  

הבורות צריכים להסגר לבד. לאט לאט. ולפעמים מתוך עבודה קשה. (הזמן בהחלט עוזר, אבל לא תמיד זה מספיק). 

למה נזכרתי בזה היום? כי המקרים שעשיתי דברים שלא הייתי שלמה איתם ופעלתי בניגוד לשיקול נכון היו כשנתתי לצורך להוביל אותי. פעם אחרונה היתה לפני שנה. מהר מאד שיניתי כיוון, זה היה בור קטן והבנתי מהר איפה הבעיה. אבל לקח לי זמן להבין מה שם כלכך הפריע לי גם זמן רב אחרי. שנה לקח לי להבין את זה.  

מצד אחד, מאד בודהיסטי מצידי, לנטרל את הצורך. מצד שני, מהם חיים ללא כמיהה? ללא השתוקקות? ללא צורך? גם זה לא אני. 

לחפור עד איןסוף לצורך קבלת התשובה, זה כבר לגמרי אני.