איה

מבין כל סוגי הכאב, החביב עלי ביותר הוא כאב הלב. לא יודעת למה אני מרגישה הכי אהובה ככה. כשגבר נמצא מולי והכאב נשפך לו מהעיניים והוא מבקש לדעת, שהוא לא כואב סתם. שזה לא משחק. שהוא לא רק עוד אחד מאלו שחולקים את מיטתי. והוא מבקש שלא אפגע בו. 

אבל איך אני יכולה להבטיח דבר כזה? זה הבדסמ שלי. אני רוצה שיכאב לך, אני רוצה שתשתגע ואני רוצה להרגיש את מה שעובר עליך יוצא אלי. כמו הסטירה המצלצלת שהורדת לי. תן לי להרגיש כל מה שעובר עליך. 

זה יכול להיות התשוקה שלך אלי שיוצאת בצורת סימנים ונשיכות על הגוף שלי. הרצון לשעבד ולתבוע בעלות עלי כשהפרצוף נדחף עמוק לתוך המיטה והגוף סופג. רוב הסיכויים שגם אתה תכאיב ותפגע בי בחזרה. כשאכפת מילים יכולות לפלח. מי כמוני יודעת. הייתי שם, עשיתי את זה. 

ולמרות הפוטנציאל לפגיעה, לא אוותר על התחושה של להרגיש חיה. יש אנשים שקופצים ממטוסים. אני מכאיבה לגברים גדולים וחזקים ממני שלא נרתעים מלהרביץ לאשה. 

לבחור איזה רכב ממגוון של 20 רכבים אני אקח בעבודה החדשה. 

אפשר כבר להרוס לכם או שתתבאסו לבד? 

לא הייתי צריכה להתלבש כדי להפעיל מכונה. 

אין כמו לעבוד מהבית מהמיטה.  

* לא חייב להיות נשלט. האמת שאין חשיבות להעדפה במקרה הזה, רק רצון להפעיל מכונת כביסה. 

** סיכוי טוב שאם היה פה מישהו, לא הייתי עובדת. גם לא דואגת לכביסה. 

מידיי פעם גורמות לי להתבלבל. 

לא יפות של סימטריה בפנים וקריטריונים של אינסטגרם. 

משהו בחיוך, במבט ובהתנהגות ישירה. 

מישהי אחרת לוקחת לי את המשבצת. 

ומשאירה אותי סמוקה.

בונה כוננית למתחת למדרגות.  

מול מי? בשביל מה? 

עץ שנופל ביער, ואיש לא שומע. 

מעניין אם יום אחד לא יעטרו אותי קוצים?

ואם אמצא נחת? 

אין צורך במנוחה. 

להיפך. 

מנתחת

מהרהרת

שוקלת אפשרויות

מתגעגעת

כמהה

משתעשעת ברעיונות (בעיקר בכאלו בני 28 או 29, כן אני בהחלט רואה פה את הבעיה, כן, זה לא כוחות, אבל הם הציעו וחוקית מותר)  

חושבת על העתיד, על השקעות, על עבודה 

על התוכניות למחר 

על מה הייתי רוצה

רק לא ישנה

לקח לי זמן לזהות שהוא באמת פה. הוא מתגנב לאט לאט. עוטף הכל בשמיכה אפורה. יש דברים, מצבים, אנשים שממסכים אותו. וחוץ מזה, אני, כי זו אני, ממשיכה תמיד לדחוף קדימה, לא יודעת אפילו למה או לקראת מה. יחד עם הפיברו לקח לי כמה חודשים להודות בפני עצמי שזה המצב. יש לי כבר נסיון איתו, כבר התמודדתי בעבר, שלוש או ארבע פעמים. בדידות כרונית בחיים will do that to u. כן, גם כשמוקפים באנשים.  

כשלא מרגישים בלב ולא מרגישים בגוף, אז מה הטעם? אפילו לאוכל אין טעם. 

וכל אחת תבין אותי לגמרי כשאספר שהאסימון נפל לי כשהבנתי שכל החורף אני נועלת את אותם שלושה זוגות מגפיים הכי פרקטיים. מאז שעברתי דירה הנעליים בארגזים וזה אפילו לא משנה. התרוץ היה שאני עובדת בפריפריה. אבל זה לא נכון. זו אני.   

מזל שכבר יש לי נסיון לצאת מזה לבד. יש לי פחד מכדורים משני תודעה. לפחות ממחר בבוקר (שזה כבר היום).... רציתי לכתוב אני יודעת עם מול מה אני יוצאת למלחמה..... אבל זו לא מלחמה, היות ובשנים האחרונות אימצתי חברה חדשה, חמלה, הטרמינולוגיה השתנתה. ממחר בבוקר (שזה עוד שעתיים בתחלס) אני חוזרת לצמוח, הפעם באמת.   

והתמונה? איך היא קשורה? לפני כמה שנים, ביום קשה במיוחד בסערה שהיתה החיים שלי, הרגשתי שאני על הקצה. והייתי זקוקה לאימג' חזותי לתרגם לי את ההרגשה, את תהום הנשיה שהיתה מולי. זו התמונה הראשונה שעלתה לי. היא גרמה לי לעצור הכל ולנשום והזכירה לי שלעמוד על הקצה יכול להראות גם ככה. לא פייר, החיים מגינים עלי מפני פגיעה עצמית. מפני תהומות קשים מידיי. 

מזל שלפחות היקום לא מפסיק לאהוב אותי. 

כן, עדיין זה שם. תחת עוד שיכבה של אבק. תחת עוד כמיהה. תחת עוד בוקר של נחישות (על מי אני עובדת? נחישות? "עובדת" מהבית הבוקר ועדיין במיטה למרות שאני ערה מ 5. ו 2 החתולות שאני מטפחת ואף אחת מהן לא מכינה לי אפילו תה בתמורה). 

היה לי העונג לחוות מערכת יחסים פעם ראשונה שלא לקחה לי את כל האנרגיות. אולי יום אחד היא תחזור. עדיין תוהה עם עצמי עם משהו כזה אפשרי בשילוב שליטה?  

לא מירמור, רק תהיות, ועצב על מה שנגמר. וסקרנות לעתיד. לא עכשיו, עוד מעט. בנתיים הפסקה.