לקח לי זמן לזהות שהוא באמת פה. הוא מתגנב לאט לאט. עוטף הכל בשמיכה אפורה. יש דברים, מצבים, אנשים שממסכים אותו. וחוץ מזה, אני, כי זו אני, ממשיכה תמיד לדחוף קדימה, לא יודעת אפילו למה או לקראת מה. יחד עם הפיברו לקח לי כמה חודשים להודות בפני עצמי שזה המצב. יש לי כבר נסיון איתו, כבר התמודדתי בעבר, שלוש או ארבע פעמים. בדידות כרונית בחיים will do that to u. כן, גם כשמוקפים באנשים.
כשלא מרגישים בלב ולא מרגישים בגוף, אז מה הטעם? אפילו לאוכל אין טעם.
וכל אחת תבין אותי לגמרי כשאספר שהאסימון נפל לי כשהבנתי שכל החורף אני נועלת את אותם שלושה זוגות מגפיים הכי פרקטיים. מאז שעברתי דירה הנעליים בארגזים וזה אפילו לא משנה. התרוץ היה שאני עובדת בפריפריה. אבל זה לא נכון. זו אני.
מזל שכבר יש לי נסיון לצאת מזה לבד. יש לי פחד מכדורים משני תודעה. לפחות ממחר בבוקר (שזה כבר היום).... רציתי לכתוב אני יודעת עם מול מה אני יוצאת למלחמה..... אבל זו לא מלחמה, היות ובשנים האחרונות אימצתי חברה חדשה, חמלה, הטרמינולוגיה השתנתה. ממחר בבוקר (שזה עוד שעתיים בתחלס) אני חוזרת לצמוח, הפעם באמת.
והתמונה? איך היא קשורה? לפני כמה שנים, ביום קשה במיוחד בסערה שהיתה החיים שלי, הרגשתי שאני על הקצה. והייתי זקוקה לאימג' חזותי לתרגם לי את ההרגשה, את תהום הנשיה שהיתה מולי. זו התמונה הראשונה שעלתה לי. היא גרמה לי לעצור הכל ולנשום והזכירה לי שלעמוד על הקצה יכול להראות גם ככה. לא פייר, החיים מגינים עלי מפני פגיעה עצמית. מפני תהומות קשים מידיי.
מזל שלפחות היקום לא מפסיק לאהוב אותי.