|
|
|
אחרי 3 ימים של הקאות ובטן שורפת. כשהכאב הגיע לדרגה 5/6 איפשהו ב3 לפנות בוקר ושום דבר לא עזר. ושום מוקד רופא עד הבית לא ענה. ובמוקד אחיות אמרו "סעי למוקד חרום, את צריכה טיפול לוריד" הייתי מספיק חכמה להזמין לעצמי מונית ולא לנהוג לבד. אז זה לקח יותר מ 4 שעות עד שטיפלו בי. וחוררו אותי כמו סשן מחטים כי לא מצאו וריד. אבל עכשיו קצת יותר טוב. ובעיקר, לפחות לא התנהגו כאילו הכל בראש שלי.
הנה קצת דם לחובבי מדיקל.
לתכנן, ולדעת שהכל יכול להתבטל. שאין שום מושג איך יראה הלילה או היום.
ואז לקום למחרת בבוקר ולהתחיל הכל מהתחלה.
לטעות בפניה אחת ולהתבלבל ככה.
למה לסכן הכל עם חבר?
להפר את הכללים של עצמי?
בשביל להרגיש כמו שלא חשבתי שזה אפשרי. אפרוריות כיסתה אותי בשיכבה עבה מידיי.
זה עדיין לא אמיתי.
בראש אפשר להתפרע.
אני לא צריכה להיות המבוגר האחראי.
בנתיים הכוס שלי רטוב כבר 24 שעות רצוף.
וכל מה שבא לי זה שתזיין אותי.
ששניינו נלך לאיבוד.
אני אלך לאיבוד.
ואצא מהצד השני עם ציפוי קל של הזרע שלך.
אבל מה שקורה לגוף הוא רק גוף.
הכי מוזר שאני מרגישה את הלב פועם.
פגיעה.
כל גמירה היא קו.
מנצח מי שמשלים את הציור קודם.
יותר נכון, מנצחת.
הוא פרש לישון אחרי 9 גמירות.
פוסי!
Cum kitty kitty, cum.
כי אני לא מספיק סחית גם ככה... אז היקום דואג שאשאר פיכחת....
צץ אתמול במפתיע אחרי שנים של העדרות.
מרגישה שאני חוזרת לעצמי.
פיסה אחר פיסה.
זה דיי קל להבין, אז תעקוב.
אם אתה אחד שאוהב ומכבד ומעריך, אז ברור שהרווחתי. הכי הרווחתי. כי מי לא היתה רוצה שהתיחסו אליה ככה?
אם אתה אחד שמכאיב ופוגע, אז גם הרווחתי. אין כמו לחטט בפצעים ישנים, לתלוש את הקרביים ממקומם (מי אמר דלקת בקיבה מרוב סטרס ולא קיבל?) כואב ופוגע זה בשבילי לחזור הביתה בייבי. קח אותי הביתה. עטופה בשמיכה מגרדת, תודעה מסוחררת מסמים ושתיה, וריח קלוש של קיא בשיער וגוף מחולל וכואב. פשוט קח אותי הביתה.
זה לא משנה איך אתה מציג את עצמך, רוב הסיכויים (בערך 95% לפי הנסיון שלי) שיש שם מסכה. שיש שם פגיעות וחולשה וחוסר ביטחון וחרמנות גרידא. אצל שולטים פוזה כזו מעוררת בי בחילה. לזיין חזק זה לא לשלוט בייבי. אפילו לא לזיין בתחת ולנגב על הפנים. אני לא פסיכולוגית (MA BA) אני למדתי לימודי הנדסה. מבט אחד בקונסטרקציה וברור לי כבר איפה חסרות התומכות. יש נשים שמפחדות להרים את המסך, לגלות את האפקטים שמאחורה. אבל אני יודעת שאין קוסם, רק זקן אחד שמושך בחוטים. פעם כלכך רציתי להאמין לאשליה. היום אני כבר לא יכולה ליפול בשקר. תפאורת הקרטון כלכך מרושלת שכל מה שצריך זה לתת לה דחיפה קלה.
שח מט ב 3 מהלכים.
שניינו הפסדנו במערכה.
לא משנה כמה הוא חזק רוב הזמן. לכולם יש את רגעיי העייפות.
הבעיה היא בדינמיקות שאין בהם סימטריה. צד אחד שלוקח וצד אחר שרק נותן.
ולפעמים גם תודה זה מספיק. ההכרה שמה שנעשה הוא לא קל, הוא דורש מאמץ.
אבל לפעמים....כל אחד צריך חיבוק.
אין עלי 😊
החלק הכי מעצבן בכל חופשה - לארוז.
ועוד קמפינג עם 3 אפרוחים!!!!!
זה תמיד סוג של יציאת מצריים. 😆
ודווקא היום הגוף מאתגר אותי (מה יהיה בחופשה?)
מייצרת לעצמי סשנים 😆
