איה

"הוא מתחיל לקבל יותר". 

(ציטוט חופשי מתוך סידרה בנטפליקס, שלא קשורה לכלום, זה אפילו לא ממש קשור לקו העלילה הראשי. זה פשוט התחבר לי למחשבות שלי). 

זה קשה לבקש. זה קשה לבקש כשאת סאבית. זה קשה לבקש כשאת רגילה שאין מי שיקשיב. זה קשה לבקש כשאת מרגישה לבד. זה קשה כשאת רגילה שעונים לך לא. כשאת לא קובעת (יש כאלו שבשבילם זו המציאות, לא משחק מיטה) שרצונות שלך מישניים. אז את מתרגלת לחיות ככה.   

למדתי (בדם ודמעות) לבקש. עוד לא מצאתי את מי שיאמר לי כן. למדתי לבעוט מהר וחזק את מי שכשאני מבקשת מסתכל עלי במבט מוזר. אז כשחברה שאלה, אמרתי לה שאני לא יודעת. לא יודעת איך זה כשמבקשים זה קורה. איך זה שמדברים על דברים ומגיעים להסכמה. עדיין המלצתי לה לנסות. למרות שלי אין נסיון חיובי עם זה. אבל אני אופטימית חסרת תקנה.  

לבקש וסאביות - זה לא סוג של סתירה? 

שמתנהלים עדיין בדפוסי התנהגות שהוטבעו בהם בילדותם. עדיין מגיבים לאבא ואמא. מפחדים מהם ומחפשים את אהבתם (לפעמים גם שנים אחרי שהלכו לעולמם). 

נסחפים ברוח ובמיים במצב ראקטיבי ולא פרו אקטיבי כפי שהם מדמיינים את עצמם. 

כמובן שלא ישתנו בחיים. כי הם סלע איתן. 

אין לי בעיה עם חולשות. זה חלק ממי שאנחנו כבני אדם. יש לי בעיה עם הטייטל של "שולט" שהם לוקחים לעצמם. מדברים על איבוד אגו ומתחבאים מאחוריי חומות. 

אלי תבוא ערום, אמיתי, פגיע ומוכן לחשוף את עצמך. 

ממני תקבל לא פחות. גם את הלב שלי על מגש.  

מי שחושב שפגיעות היא חולשה. מי שעד היום רק רוצה שאבא יהיה גאה בו... שלא יבזבז לי את הזמן. קח אחריות על החיים שלך קודם ותפסיק לשחק את הקורבן. 

עוד לפני שהראש מבין

עוד לפני שהלב בוחר להתכווץ או להתרחב

הגוף יודע

ונעתר

או נרתע 

ולי נשאר ללמוד להקשיב לעצמי ולבחור בחוכמה.

שזה יכאב לי על העור

שזה יכאב לך בנשמה

שתאבד את שפיות דעתך

תשיל מעליך את המעצורים

ותהפוך את שניינו לעיסה מדממת של בשר ואהבה

כי אתה יודע שאני מספיק חזקה לתת גם לך לשחרר את מה שעצור בך

שאתה מגרד רק את פני השטח 

שאתה בוחר במה שצריך ולא במה שאתה רוצה

בוא ותטבול את עצמך בבור החומצה שהוא אני

ותלמד מה זה באמת עזר כנגדך

ותאפשר לשניינו להיות הכי ששניינו יכולים להיות

וזה כואב על העור

ושורף בנשמה

כשרצינו חופשה, בלי לנסוע רחוק מידיי. זה שכבר מהשלב של להשאיר את האוטו לוולה בכניסה הרגשנו כמו בחו"ל. עם המצעיי כותנה מיצרית סרוקה בצפיפות 600 חוטים והעיצוב בסגנון ארט דקו שיתאים לגיל של הבנין.  אז הזדיינו על כל משטח אפשרי בחדר, וקיבלתי כוויות שיפשוף בברכיים מהשטיח זיגלר בגווני חול. ואחר כך גם אתה. והגובה של המיטה היה פשוט אידאלי לזיון פה כשישבתי על השטיח עם הגב צמוד למיטה ועמדת מעלי בפיסוק והטבעת את הזין שלך עמוק בגרון שלי מצמיד את השיער לכיסוי פשמינה (למרות שזה בטח סינטטי כי אחרת הם קצת בעיה עם עניין הסרת הכתמים). ואחר כך נימנמנו ביחד והתקלחנו במקלחת הזו שנראה שתוכננה לזיונים בעמידה ויצאנו לאכול משהו בתל אביב ובאמת זה היה לכמה שעות חופשה. בלי עבודה ומחשבות וילדים. 

אבל הרגע שאני הכי זוכרת היה אחרי שחזרנו לחדר והייתי קצת עייפה, ומבוסמת קלות ורגועה. וחיבקת אותי חזק כשנכנסנו לחדר. עטפת אותי בידיים שלך והרשתי לעצמי לשקוע שם ברגע כזה של חוסר מחשבה. ברגע כזה של פשוט להיות עטופה בידיים שלך. הנחת אותי בעדינות על המיטה. ומשהו במבט שלך לגמרי השתנה. הרשת לאני האמיתי שלך לצאת החוצה. ואמרת לי בשקט "לא משנה מה יקרה מעכשיו, עד הבוקר, את לא זזה".  

❤

שכמעט והתגרש. 

ואני ישבתי שם והייתי מהוגנת. 

במקום להתחיל איתו 😆

טוב, יש חבר טוב טוב טוב, שבמקרה הוא גם נשלט, וגר קרוב. והגיע היום ב 8 בבוקר לעזור לי להתניע בכבלים את הרכב (זה לא שינה הרבה, הרכב שבק חיים בכניסה לחניון בעבודה). ואפילו לא הייתי לבושה יפה היום. ולא על עקבים (פיצוי פעם הבאה שיתקע האוטו). 

אבל זה כיף, שכשבאמת צריך, יש מי שפשוט עוזב הכל ובא. 

כשההבנה מחלחלת לה. ההבנה שמה שהיה זה פשוט ניצול של טוב הלב שלי.  

אבל אני לא מרגישה מטומטמת. 

פגועה כן. 

אבל בעיקר כועסת. 

יום אחד קמה הנסיכה אחרי עוד לילה של שינה טרופה, לקחה את העדשה והלכה לעשות ניסוי, לדחוף אותה כל פעם מתחת למזרונים של אחרים. 

כמה מהר יתפרקו כל אלו שטענו שהיא עדינה? 

אי אפשר באמת לאלף חיית בר. אבל אפשר, לאט ותוך התיחסות לקצב שלה, לגרום לה להפסיק לפחד ולהתקרב. ואז, כשהיא מבינה שאתה מספק את כל מחסורה, שהיא מוגנת איתך, היא תלך אחריך לכל מקום מרצונה החופשי. 

לאלף חיית בית זה אחרת. אפשר, בעזרת טכניקה של מקל וגזר ללמד אותה טריקים. חטיף לעודד התנהגות טובה, פליק על האף כשלא (או סטירה). בסוף תיהיה לך אחלה חיה מחונכת. שמתגלגלת על השטיח ומושיטה יד. תוכל לקחת אותה לתצוגות. או להתפעל ממנה כל ערב לפני השינה בסידרת תרגילים מרהיבה. אף פעם לא תדע אם היא באמת רוצה אותך או שזו התניה, ואולי לך זה לא משנה בכלל, בסופו של דבר גם זו תישן כל לילה למרגלותיך. לא צריך להתאמץ כלכך הרבה. היא גם לא נושכת ולא תצטרך לפחד שיום אחד המרחבים יקראו לה חזרה. 

ועוד משהו על חיית בר, לא תאכיל אותה פעם, פעמיים, זה לא נורא. היתרון שלה על חיית בית שהיא יודעת לדאוג לעצמה. אבל לא תאכיל אותה תקופה? אז בשביל מה היא צריכה אותך?