זה הכי מפחיד שיש, לחיות עם מישהו שלא באמת מפנה לך מקום בחיים שלו. שלא באמת זקוק לך.
מסתבר שאני משדרת את זה. בכמויות. כל הזמן. אפילו מול אנשים שאני כן צריכה עזרה מהם. או צריכה אותם. או רוצה. הרגל כזה, של משהי שידעה שגם אם השיער שלה יעלה באש היא לא תקבל עזרה.
היו מצבים שבהם שידרתי שבריריות וחוסר אונים. כן. זוכרת את התגובות במצבים האלו. החל מלבקש שיוציאו לי את האוטו (הייתי בת 20 זה היה טנדר עם ארגז סגור בלי מראה אחורית בחניית ספקים בביח כרמל בחיפה. נסיעה של 30 מטר ברוורס ובעליה ועם גיר רגיל. אז כן, ביקשתי עזרה). ועד מצבים שרק נראתי שברירית אבל פשוט הייתי עייפה (כשאבא שלי היה בהוספיס, עבדתי במשרה מלאה של הייטק והיו לי 3 ילדים בגיל 6 עד שנה ובעל נוכח-נפקד. בעיקר נפשית).
ואז באחת השיחות הכי מהדהדות שלנו הוא אומר שנשים חזקות זה אתגר. להיות עם מישהי שיכולה להיות בלעדיך זה מפחיד. אין שום דבר שמחזיק אותה איתך.
ואני תוהה,
לא עדיף להיות עם מישהי כי היא באמת רוצה? לא כי איזה פחד מודע או לא מודע דוחף אותה?
אם אני פה, זה בגלל שאני רוצה.
רוצה להיות איתך.
אל תתן לחוסר ביטחון להכנס בייננו. אני איתך בגלל מי שאתה. לא בגלל הפונקציות שאתה ממלא בחיי. כי פונקציות אפשר להחליף. אבל לא אהבה.
