אבל על אמת. לראות אדם מתפתל בכאב על הריצפה. נטרף ממחשבותיו שלו. נטרף ולא מסוגל לעצור אותן. נטרף ופוגע בעצמו כדי לעצור את הכאב והסבל.
כזה אני רוצה.
בכל החיים שלי לא מדובר על יותר מ 3 אנשים. עם אחד גם הצלחתי להפסיק לכעוס ולכאוב ככה.
אבל יש אנשים שהאטימות שלהם מעררת את שיווי המשקל שלי. לכל אחד מאיתנו יש את השריטה, או הקריפטונייט. אצלי זו אטימות.
נכון שיש את הקטע בסרטים שמאמנים את המרגל לעבור בדיקת פוליגרף? ומי שבאמת ובתמים מאמין לשקר, הפוליגרף לא יעלה על זה, כי לא יהיה שינוי בקצב הלב או הנשימה (ואם אלו סרטי ריגול על רוסיה בתקופת המלחמה הקרה גם יערבו שם היפנוזה).
אז היות ואיתרה מזלי ופגשתי אדם שלוקח אפס אחריות על חייו ועל השקרים שלו ועל הפגיעה שלו באחרים, זה נוגע לי בנקודה רגישה. אדם, שכמו בסרטים על היפנוזה, כלכך משוכנע שלא עשה כל רע, שמעולם לא טעה, לא פגע, שאף אחד לא עלה בדקה על השקרים שלו. שניצל ועדיין מנצל ועוד ינצל בעתיד אנשים טובים שיושיטו לו יד. עיוור לחלוטין להשלכות של המעשים שלו. שלא בוחל בדבר.
ב 99.999% מהזמן אני לא חושבת עליו. אבל כשהוא מידיי פעם מרים את הראש, אני מפחדת שעוד אנשים יפגעו. יאמינו לבכי והררי הרחמים העצמיים.
הנקמה שדיברתי עליה בהתחלה? מיותרת לגמרי. הבן אדם בוחר בעצמו להתפלש על הריצפה.
אני כותבת כדי להתמודד בעצמי עם הקריפטונייט הזה. כי אני יודעת שזה משפיע עלי גם בנסיבות אחרות, שבכלל לא קשורות לקיום שלו. אולי יום אחד אמצא את התשובה.