כעסתי עליו. מאד. ממש. על משהו מאד מהותי.
וכשאני כועסת, הכעס ממלא אותי. אני לא יכולה לאהוב ולכעוס באותו הזמן. אני יכולה רק להרגיש את הלבה שזורמת לי בדם.
אז אמרתי לו, כי אנחנו שמים הכל על השולחן ולא מאמינים במאחורי הגב, אמרתי לו שיקח בחשבון שיהיו עוד אחרים. שבניגוד לתקופה האחרונה, שממש לא חיפשתי ולא עניין אותי, הפעם אני כן מתכוונת לגוון. זו לא היתה פורובוקציה. זה היה באמת ממקום שכשאני כועסת אני לא אוהבת. ואם אני לא אוהבת, אז אין לו מקום מיוחד. לא בלב ולא במיטה. יכולתי בכלל לא לספר. זה עומד בכללים שלנו. אבל לא רציתי שיגלה בדיעבד. ורציתי שידע שהמקום שלו לא כזה בטוח כמו שהוא חושב, שזה לא מובן מאליו. שהקשר שלנו לא מובן מאליו. שאני פה איתו זה לא מובן מאליו. שדברים יכולים להשתנות.
"יהיו פעמים שאגיד לך שהערב אני לא יכולה. יש לי דייט" אמרתי לו. חצי שמחה בשבילי על הצבת הגבול וחצי כואבת שאנחנו בשיחה הזו בכלל.
.
.
.
ואז בבוקר הוא אומר לי, שהמחשבה שאני עם אחרים מחרמנת אותו.
🤦♀️
עצות לאיומים על קוקהולד יתקבלו בברכה. כי אני יכולה להגיד לו שפסח אנחנו אצל אמא שלו, אבל לזה גם אני לא מוכנה.
* הצעות זימה גם יתקבלו בברכה.
