זה לא חוסר היכולת שלו לשלוט על עצמו, על הרגש שלו. לא חוסר האונים שנבע מפחד שפיעפע בצורת תסכול שיצא כזעם.
(אין צורך לדאוג, אצלנו זה מעולם לא הגיע לרף הפלילי. רק רצח את הנפש ב 1000 חתכים קטנים).
זו העברת האחריות. כל בני הבית היו אחראיים שאבא שלי לא יכעס. וזה מה שלמדתי, שאני אחראית. ואת זה לקחתי הלאה.
אמא שלי דיברה על נשים חזקות. דיברה על חשיבות יכולת ההשתכרות. היא תמיד היתה המרכז של הבית. גם כל השנים כשהיתה חולה. אבל היא רק דיברה. וזה מה שלמדתי. לקטר, לדבר על כח ולהשלים עם המצב. לא לעשות דבר. לא להציב גבול, בשם האהבה. (בסוף הסרטן לקח אותה בגיל 45).
למדתי גם המון פחד. פחד מטעות, פחד מגילוי האמת מתחת לפרסונה. המון לחץ כל הזמן. אפילו להיות נהג אגרסיבי על הכביש כי אם מישהו יעקוף זו חולשה.
למדתי לא לסמוך על עצמי. על מה אני חושבת. על איך אני מפרשת אחרים (כי כל הזמן אמרו לי שאני טועה) בעיקר למדתי לא לסמוך על הרגשות שלי. ושככה נראת אהבה.
הייתי אומללה, ועצובה, וחלשה מבפנים. פחדנית. יש הבדל גדול מאד מלעשות דברים לבד כי אין על מי לסמוך ואין ברירה ובין להיות המנהיגה של חיי ולהוביל מתוך בחירה. הזדיינתי עם אנשים, גם כי אני אוהבת סקס, וגם כי לא הרגשתי ראויה לאהבה. הגוף שלי עד היום משלם את המחיר של לגדול במצב תעוקה תמידי.
היום אני כבר לא שם. בחרתי להפרד מדפוסיי ילדות, אחד אחד, ועם הרבה עבודה קשה. לגדל את ילדיי אחרת.
בסופו של יום, אנחנו סך חויותנו. בחירה שלנו מה לעשות עם זה.
ולכל מי שנמצא במקום רע. יש אור. יש דרך אחרת. צריך לעבור קודם מדבר. אבל בסוף זה קורה.
