איה

אז על מה לכתוב? כדי שיהיה לך מה לקרוא בעוד כמה חודשים?

על זה שרכבתי עליך, אוסרת עליך לזוז או לדבר, מתפוצצת בלב מצחוק מלשמוע איך אתה מתרכז בנשימות שלך, כמעט יכולה לשמוע איך בראש שלך אתה אומר לעצמך "תחשוב על השואה! תחשוב על השואה!". עד שהכרחתי אותך לפקוח עיניים ולהסתכל עלי, נוגעת בעצמי. מה שגרם לך להתפוצץ בשניה ולי לחייך מאד. 

או על המשפט שאמרת לי, כמעט באקראי, בשיחה שלנו, כשכל אחד מאיתנו היה באוטו שלו בדרכו לכמעט סוף היום? זה אפילו לא היה משפט, אלו היו שתי מילים. וזה הספיק. הספיק בדיוק בשביל לצקת בי שלווה. 

בייבי, אתה השקט שלי. 

(אפילו שיש לך נטיה מעצבנת לנסות לדבר איתי כשאני כבר ישנה. מזל שאתה מסתפק בהימהומים כתגובה).