יש יותר מידיי דברים שמבאסים אותי.
בעיקר אני את עצמי.
אני כבר יודעת מה הטריגר לתחושה הזו. ועדיין, לא מצליחה למנוע אותה. לפעמים אני חייבת לקבל אותה, כי לפעמים זה לא בגללי. ואז אני צריכה לתת לשטוף אותי. לתת לגל לעבור מעלי. הדרך לצאת ממערבולת היא דווקא להרפות. חרא. שונאת להרפות. שונאת מערבולות.
אני בסדר. באמת שאני בסדר.
יותר בסדר משהייתי הרבה שנים.
ואפילו פה כבר אין ממש אנונימיות להוציא את על השיט החוצה.
וכיף לי ברומנטיקה שלנו. במחוות שלך. שאני יודעת שבאמת איכפת לך. יחד עם השכל שבזיקנה. למדתי לקבל בחיוך (או לפחות בהבנה) את הדברים שלא מסתדרים.
מצחיק אותי כשאתה אומר שאני ייצור עדין, וכשאתה מופתע כל פעם מחדש מהראש המלוכלך שלי. אני הרי מקללת כמו סוור גם ביומיום. וכבר 4 שנים ממציאה לך כל פעם פנטזיה אחרת. ועדיין, כל פעם זה חדש לך.
כיף לי שעוד מעט תבוא.
אולי אצליח לצאת מתוך הבאסה של עצמי קצת.
ושאלה לי אליך- אצלך במשרדים, המצלמות שמשדרות לך לטלפון 24 שעות ביממה. הבוס יכול גם לכבות אותן? או שכשאבוא לבקר הן יתעדו אותי מוצצת לך?
