השבוע שני אנשים שונים, באופן בלתי תלוי התיחסו אלי כמנטורית שלהם. אחד זה קצת לא חוכמה, הוא היה עובד שלי. והשניה היתה קולגה לפני שנים, אני לא התיחסתי לחברות בייננו כמנטורית, אלא כחברות. אבל כשנפגשתי איתה באקראי זו המילה שהיא בחרה להציג אותי לאחרים, כמנטורית שלה.
יש לי נטיה כזו, לפעמים אני חושבת שאולי קצת יותר מידיי, לדחוף אנשים קדימה, כמו שאני דוחפת את עצמי. את עצמי אני דוחפת לא פעם מתוך תחושה שאם לא אזוז קדימה, אטבע. מי שלא זז נשאר מאחור. וככה אני מרגישה. אז פעם אחרי פעם כשאני מחליקה במידרון אני מטפסת שוב בחזרה. מתוך איזה אין ברירה. קשה לי להנות מתחושת האוויר בפסגות, יותר קל לי להתחבר לרפש שמצטבר בתחתית. אחרים אני דוחפת... כי ככה פשוט אני רגילה. רוצה את הטוב יותר בשביל הקרובים לי. (לפעמים הם בעצמם לא יודעים שהם זקוקים לטוב יותר הזה, גם פה צריך למצוא איזון).
אבל לפעמים, גם אני צריכה מי יושיט לי יד.
